הדרך אל הדרקון הוולשי – פרק 21

"הדרקון האדום מחכה לכם במדינה בה הוא מופיע בדגל, בדרקון האדום מחכה לכם בקרדיף" חזר אנדרו על המילים אחרי שהכל חזר לעצמו, ושוב פעם הכל היה נראה רגיל.
"דרקון אדום?" שאל כירון. עיניו נפערו.
"מה קרה?" שאל אנדרו.
"לא משנה" אמר כירון "בכל מקרה, תלך לחלק הספרדי, תעלה לקומה ה – 37, זה הבית שלך עכשיו."
"אני מספרד?!" שאל אנדרו.
"אבא שלך מגיע משם" אמר כירון.
"ואמא שלי?" שאל אנדרו.
"היא מוקמה בארצות הברית" אמר כירון.
אנדרו נעץ בו מבט מתחנן.
"אתה מתאים לספרד" אמר כירון.
"כירון, כל החיים שלי אני מתמודד עם אנשים שכל הזמן לועגים למראה הלטיני שלי, למה שאני אלך דווקא למדינה לטינית?" שאל אנדרו.
"תסמוך עלי" אמר כירון. העיניים החומות שלו נראו עייפות ומלאות בתבונה.
"בסדר" נכנע אנדרו, מה שממש לא התאים לו והלך לעבר הבניין המרכזי.
הוא ניסה לאתר בין הדגלים את דגל ספרד עד שהבחין שאחת הדלתות נפתחת. יצאו ממנה טום ועוד נער שהיה ממש דומה לו.
"אנדרו?" שאל אותי טום.
"מה?" שאל אנדרו בעניין.
"אתה שמעת את זה? ראית את זה? את הערפל, את הקול עם הדרקון האדום" אמר טום.
"כן" הודה אנדרו.
"תקשיבו, אני לא רוצה להיות גס רוח אבל כדאי שכבר נלך לארוחת הערב" אמר אוון.
"למה?" שאל אנדרו "עדיין מוקדם."
"השעה עכשיו שמונה בערב" אמר אוון.
"מה?!" שאל טום "איך זה אפשרי?!"
"מה לעשות" אמר אוון "הזמן טס, אני יודע, בכל מקרה, בואו נרד כבר."
"איפה זה בכלל?" שאל אנדרו בגסות רוח.
"במרתפים, יש שם קומה משותפת לאורחת הערב" אמר אוון.
…
טום, אוון ואנדרו התיישבו לאכול. לא היה חוק שחייב אותם לשבת עם אחים שלהם או עם בעלי אותו לאום כמו שלהם, ולמעשה, כל אחד ישב איפה שהוא רצה.
הם התיישבו שלושתם יחד בשולחן שהייתה בו רק נערה אחת שנחרה על הכיסא של חדר האוכל שעונה על הקיר עם צלחת חצי ריקה מולה.
"היא בת היפנוס" לחש לי אוון, פן יעיר אותה.
לא היה מקום לקחת אוכל, אבל פתאום צלחות הופיעו מולם עם מה שהם רצו לאכול.
"אלו נימפות רוח" אמר אוון "הן מהירות כל כך שלא רואים אותן."
אנדרו בהה בצלחת שלו בחוסר תיאבון מוחלט.
"אני רוצה הביתה." מלמל אנדרו "לא טוב כאן."
"למה?" שאל אוון "יש כאן ממש תנאים שווים, ממש כייף כאן ותיכף תהיה הצגת תיאטרון, ותאמין לי, בני אפולו שחקנים מעולים."
הנערה נעה במקומה ולבסוף פקחה את העיניים שלה.
"מה.מה.מי אתם?" היא שאלה.
"אוון, נורבגיה, אתנה, טום, פולין, אתנה, אנדרו, ספרד, 37" אמר אוון בקצרה. כנראה שבמחנה הזה יש שמות קוד.
"נופר, ישראל, היפנוס" היא אמרה. היא בהתה בצלחת שלה.
"רק רגע" אמר אוון "נופר, את הרי מבינה בכל הקטע הזה של חלומות ותודעה."
"כן" היא אמרה.
"את אולי יכולה לעזור לטום עם בעיית איבוד הזיכרון שלו?" שאל אוון.
"גנבו לו את הזיכרון?" היא שאלה.
"כן" אמר טום.
"אז אי אפשר" אמרה נופר "לא הבנתם עוד מהמקרה עם ג'ייסון?"
נשמעה קול כריזה.
"הצגת התיאטרון תתחיל בעוד חמש דקות." אמר הקול.
"בואו" אמר אוון לשלושתנו "כדאי שנלך."