הדרך אל הדרקון הוולשי – פרק 2

"אני צריך ללכת לכיתה" אמר הילד "ואולי כדאי שגם אתה תלך".
"אין לי מושג באיזו כיתה אני צריך להיות" אמר טום.
"תשאל את המנהלת" אמר הילד.
"אני לא יכול!" אמר טום "ומה אם אני לא לומד כאן".
הילד גלגל עיניים.
"אתה יכול להסוות אותי בתור בן דוד שלך מארץ אחרת?" שאל אותו טום בתחינה.
"אתה יודע שפה אחרת חוץ מאנגלית?" שאל.
"באיזו מדינה אנחנו?" שאל טום כשפתאום קלט שהוא לא בהכרח במולדת שלו. איפה שלא תהיה.הוא היה משוכנע שאנגלית היא לא שפת האם שלו, אז איך הוא יודע אותה?
הוא הסתכל עליו במבט של "מה עובר עליך!?".
אם אתה רוצה לעבוד עלי, אתה יכול להמשיך לנסות" הוא אמר "לא תצליח".
"איפה אנחנו?" שאל טום שנית.
"אנחנו בבריטניה" אמר הילד "אם לא הבנת את זה לבד. מאיפה אתה?".
"אני לא יודע" הודה טום.
"אתה בוודאות זוכר את השפה שלך, כלומר, שפת האם" אמר הילד "תנסה לדבר בשפה אחרת".
טום התרכז.
"אני לא בטוח" אמר טום.
"מה?" הוא שאל.
"אני לא בטוח" חזר טום על עצמו.
"איזו שפה זאת?" שאל אותי.
טום באמת שם לב שהוא דיבר בשפה אחרת. פולנית. כן. בזה הוא היה משוכנע.
"פולנית" אמר טום באנגלית.
"נהדר" אמר הילד "אתה הבן דוד שלי מפולין, מה שמך?".
"טום" ענה טום.
"את זה אתה זוכר, אה?" התלונן הילד "קוראים לי אנדרו". הוא הושיט לו יד וטום לחץ אותה.
"כן" אמר טום "נעים להכיר אותך, אנדרו".
"עכשיו בוא כבר" אמר אנדרו "אני מאחר".
…
"אנדרו!" כעסה המורה עליו "ומי זה?".
"זה הבן דוד שלי מפולין" אמר אנדרו בלי להניד עפעף.
טום סקר את הכיתה. לוח גיר ירוק על הקיר, קירות לבנים, שולחנות עץ וכיסאות מפלסטיק אפור. כיתה יחסית מדכאת. בפינה היה ארון עם ספרים. טום שכח לשאול באיזו כיתה הם. הוא הביט באנשים שם. כולם נראו בערך בגיל חמש עשרה. "בן כמה אני?" חשב לעצמו טום. הוא לא ידע, אבל הוא הניח שבערך בגיל הזה.
עיניו של טום נחו על ילדה בעלת שיער שחור ארוך עם עיניים ירוקות חודרות. היא לא חייכה, אבל עדיין הייתה יפהפייה. הייתה לה קשת כתומה בשיער, והיא ענדה צמיד מחרוזים כסופים. היו לה נמשים חמודים. היא הייתה אידיאל היופי בעייני טום, אבל משום מה הוא חשב לעצמו שזה אסור. שלא כדאי אפילו להתייחס אליה. היא ישבה בפינת הכיתה, מסתתרת, כאילו היא שונאת להיות במרכז למרות היופי.
"יירשם לך איחור" אמרה המורה.
"אבל לא איחרתי" הוא אמר "זאת לא אשמתי שבן הדוד שלי מפולין הסתבך קצת בדרך לשיעור, יש לו נטייה להסתבך בצרות, והוא כמעט שבר את הטריבונה באולם הספורט".
היא נקבה בטום מבט חודר. צבע העיניים שלה היה חום כהה, בדיוק כמו אדמה. טום תהה מה הוא צריך לעשות.
"מה שמך?" שאלה המורה.
אנדרו נעץ בו מבט של "אל תאכזב אותי".
"שם?" שאל טום כאילו אינו יודע אנגלית כשצריך. למורה היה מבטא בריטי מובהק.
"כן" אמרה המורה "אתה בכלל יודע אנגלית?".
"קצת" אמר טום בכוונה לשקר "אני טום".
"לך למקום שלך, אתה מבזבז זמן" אמרה המורה.
הם שניהם הלכו למקום שלהם בשקט, בלי שום מרד.
"באיזו כיתה אתה?" שאל טום בשקט את אנדרו.
"כיתה ט'" לחש אנדרו לטום "זה מעלה לך זיכרון מהעבר?".
"לא" הודה טום. הם התיישבו בשולחן שהיה פנוי.
"זה בסדר, אני יושב לבד" אמר אנדרו "אף אחד לא רוצה לשבת ליד המכשף".
"לי לא אכפת" אמר טום "במיוחד אם תצליח להטיל עלי כישוף שיחזיר לי את הזיכרון".
אנדרו גיחך והוציא מחברת מהתיק שלו.