הדרך אל הדרקון הוולשי – פרק 17

זאת הייתה מדשאה ענקית ובה בניין עצום בצורת תיבה. היו חולקה ל – 18 מלבנים קטנים יותר, עם גובה זהה. בפתח כל מלבן עמד דגל גדול שככל הנראה רימז על מוצא החצויים שגרו בחלק הזה. הבניין היה מחולק לקומות.
"איך זה בנוי?" שאל אנדרו את לוסי.
"כל חצוי נכנס לקומה של המדינה שלו ואז עולה לקומה של ההורה שלו. יש למעשה 666 חדרים" אמרה לוסי.
"וזה קרה בכוונה?" שאל אנדרו.
"למה מה קרה בכוונה?" שאלה לוסי.
"666 זה מספר שטן" אמר אנדרו.
"זאת סתם אמונה תפלה, וחוץ מזה, זה קרה במקרה, יש 35 חדרים לאלים למחצה ו – 18 מדינות" אמרה לוסי.
"חסרות 36 קומות" אמר טום בזריזות.
"מה?" שאלה לוסי.
"35 כפול 18 זה 630" אמר טום.
"נכון" אמרה לוסי "יש קומת קרקע בה אף אחד לא גר, ובקומה העליונה ישנם אנשים שהורה שלהם היה חצוי."
"מגניב" אמר אנדרו בקצרה.
"יש גם אנשים עם שני זוגות חצויים כהורים?" שאל טום.
"כן" אמרה לוסי.
"זה לא מגעיל אותם? בכל זאת, הם מקורבי משפחה?" שאל טום.
"זה לא באמת משנה" אמרה לוסי.
"יש כאן רק חצויים צעירים?" שאל טום.
"לא ממש" אמרה לוסי "יש מאחורה עיר שלמה בשביל אנשים שלא יכולים לצאת מהמחנה בגלל תקיפת מפלצות. בעיר הם גרים בבתי מגורים, יש שם עבודות, יש שם הגנה ואפילו אוניברסיטה."
"אז נשמע שממש שווה להגיע לשם" אמר טום "יש תנאי קבלה?"
"מותר להתקבל לשם מגיל עשרים ואחת."
אנדרו התחיל כבר להשתעמם מהפרטים הטכניים האלו. הוא רצה כבר לדעת איפה הוא צריך להיות, באיזו קומה ולהבריז משיעורים מבית הספר ובמחנה.
"טוב, אני צריכה לחזור לשיעור שלי" אמרה לוסי.
"איפה בית הספר?" שאל טום.
"הוא נמצא שם" אמרה לוסי והצביעה על בניין גדול נוסף.
"כל זה נבנה בשנתיים?" שאל אנדרו.
"פחות" אמרה לוסי "יום אחד או שתיים"
"איך?!" קרא אנדרו.
"אין לי מושג" הודתה לוסי "בכל מקרה, אני חייבת לזוז, משהו אחר יקבל אתכם, המממ… הנה הוא" היא אמרה בחיוך כאשר מתוך בניין בית הספר יצא אחת מהמחזות המשונים ביותר שיצא לאנדרו לראות, כולל האי-מוות שלו, הציפורים והגבר ההוא באותו יום. הגוף שלו היה לבן של סוס, פלג גוף עליון של אדם, זקן אדמוני ושיער ארוך. זה היה קנטאור.