הדרך אל הדרקון הוולשי – פרק 16

טום הרגיש בחילה, כאילו לקחו לו את הקרביים וערבלו בתוך בלנדר. הוא זכר רק את העובדה שהוא בן אתנה. הוא לא זכר שהוא מנהיג, הוא לא זכר שהוא משהו בכלל. הוא ניסה נואשות להיזכר, אבל רק שני דברים מהותיים עלו לו בראש: פרצוף של נער בעל עיניים כהות ושיער כהה שמחזיק בחרב וכורע ברך ממולו, ותמונה ישנה של כיתה אותה הוא זיהה. בית הספר הישן שלו.
טום לא זיהה את לוסי בכלל, הוא פשוט רצה להאמין שהיא מוכרת לו. הוא הבין שהיא אחותו, אבל על פי הדברים שלה, יש לו לפחות עשרים אחים. את העובדה שהוא פולני הוא הבין לבד, אבל המחנה, משהו בו היה נשמע מוכר. הוא רצה לדפוק את הראש שלו בפלדה או משהו דומה, העיקר שגלגלי השיניים שבראש שלו יפעלו.
"אז ממש מחלקים את המחנה לקבוצות?" שאל אנדרו "איך זה נראה?"
"אתה תראה את זה במחנה" אמרה לוסי.
"מה עוד יש שם?" שאל אנדרו.
"יש שם גם שיעורים, מלבד שיעורים מעשיים, יש גם שיעורים תיאורטיים כדי שתהיה לך השכלה כלשהי" אמרה תוך כדי שסימנה לסוסים שהם מוכנים.
"מה לומדים שם? אלו שיעורים חובה?" שאל אנדרו.
"יש לך מכסת שיעורים, אתה חייב לעמוד לפחות בה, אלא אם כן אתה לומד בבית ספר רגיל" אמרה לוסי.
"לא!" מחה אנדרו "מה לומדים?"
"שפה נוספת, לחימה במפלצות, מתמטיקה, פיזיקה, ספרות, מה שמעניין אותך, אתה צריך אבל להיכנס לפחות לשש מאות שיעורים לפחות בשנה אם אתה נשאר לכל השנה. זה לא כזה נורא. אני כבר עברתי את השש מאות ועוד לא עברה חצי שנה" הסבירה לוסי.
"אני לא אוהב ללמוד כמוך" רטן אנדרו.
"באיזו מהירות אנחנו נוסעים?" שאל טום.
"אלפית ממהירות האור" אמרה לוסי "שלוש מאות קילומטר לשנייה, בזכות האיחוד, בני הפייסטוס הצליחו ליצור סוסים מכאניים מהירים מאוד, אנחנו תיכף בפולין"
"אלפית ממהירות האור?" חשב לעצמו טום "זה מסביר למה כל מה שלמטה זז כל כך מהר."
"הסוסים האלו מכאניים?!" שאל אנדרו בהפתעה מוחלטת "מקודם הם זזו כמו סוסים רגילים."
"זה מה שיפה בהם" אמרה לוסי בחיוך.
היא החלה להאט.
"אל תגידי לי שכבר הגענו!" אמר טום.
"אוקי" אמרה לוסי.
"בעצם תגידי" אמר אנדרו.
היא גיחכה, ולאט לאט היה ניתן להבחין במבנים גבוהים ובחצרות ובמדשאות.
"איך לא רואים אותנו?" שאל אנדרו "עכשיו אנחנו כבר לא מהירים כל כך."
"ערפול" ענתה לוסי "זה מטשטש את כל הדברים שלא נורמאליים בעיניי בני התמותה, זאת הוכחה שיש בך דם של אלים, אתה מסוגל לראות דברים מבעד לערפול."
טום קלט לפתע שהם יורדים במאונך, ולא בזווית חדה כפי שחשב. זה הרגיש כמו מעלית, רק שכאן הוא הרגיש יותר מידי טוב את העובדה שהם יורדים מגובה עצום.
"ברוכים הבאים למחנה החצויים" אמרה לוסי.