הדרך אל הדרקון הוולשי – פרק 14

היו לה עיניים כהות ואף סולד.
"טום!" היא צפצפה.
"כן?" שאל טום.
"המממ…." היא אמרה. כנראה היא הבינה שהיא לא הייתה צריכה לומר את שמו של טום.
"את מזהה אותי, אני לא מזהה אותך, את מהחיים הקודמים שלי" סיכם טום בזריזות.
"חכם כתמיד" היא אמרה בחצי חיוך.
אנדרו הרגיש נטוש והוא לא אהב את זה.
היא החליקה את המבט שלה מטום אל עבר אנדרו. אנדרו ציפה להבעת הגועל הקבועה שהייתה לאנשים שצפו בו. לא, הוא לעולם לא היה "יפה".
לא הייתה לה שום הבעת גועל מה שהפליא את אנדרו.
"ראיתם את המרכבה?" שאלה הילדה.
"קצת קשה לפספס אותה" אמר אנדרו.
"כן…" היא אמרה. היה ברור שהיא ביישנית.
"בכל מקרה, אני אמורה לאסוף את טום" היא אמרה.
אנדרו כעס בתוך הלב שלו. הוא לא רצוי.
"נדמה לי שגם אתה מתאים" אמרה "לא אמרו לי כלום, אבל יש דרך לבדוק, אז פשוט… תצטרף." היא חייכה חיוך קטן ואנדרו כבר הרגיש הרבה יותר בנוח.
"לאן אנחנו הולכים?" שאל טום.
"לבית שלך, אח גדול" היא אמרה.
אנדרו הביט בה ואז בו, כאילו מנסה לבדוק האם יש דמיון בין שניהם.
"את אחותי?" שאל טום.
"טוב, לא מאותו האבא, אבל כן מאותה האימא" היא אמרה.
"אמא?" שאל טום.
"אתה תבין הכל" היא הבטיחה "ועכשיו בואו כבר, אנחנו ממש צריכים לצאת."
"למה?" שאל טום.
"תסמוך עלי" היא אמרה "אבל זה חשוב."
"לא" התעקש טום "מה היו החיים הקודמים שלי? תספרי לי, אני רוצה לדעת למה מחקו לי את הזיכרון, מי מחק אותו, איך מחקו אותו ולמה את לא מוכנה לספר לי כלום?"
"תאמין לי שהייתי רוצה, אבל אסרו עלי לחלוטין" היא ענתה בטון קצת רועד, כאילו היא חוששת מ"האח הגדול" ששומר עליה מלמעלה כמו בספר 1984. "אף אחד לא יודע מי או למה מחקו לך את הזיכרון, אנחנו מנחשים שזה אל, כי רק אלים מסוגלים לגנוב מבני תמותה את הזיכרון, ואני לא יכולה לספר לך."
"רק רגע… אל?!" שאל טום.
"כן" היא אמרה "למען האמת מדובר באלים."
"אלים?!" שאל אנדרו "אילו אלים?"
"האלים העתיקים" אמרה הילדה.
"אלים עתיקים?" שאל טום.
"האלים היווניים" היא אמרה.
"מה השם שלך?" שאל לפתע טום, אפילו שדווקא אחרי שמספרים לך דבר כל כך מוזר, טבעי שתשאל עוד.
"לוסי" היא אמרה עם חצי חיוך מלא כאב שקט.