הדרך אל הדרקון הוולשי – פרק 13

אנדרו הרגיש כאילו היה זכוכית, משהו הכה בו בפטיש, את החתיכות הוא התיך עד לכדי נוזל ואז פיזר את הנוזל לכל עבר, כדי להבטיח שלזכוכית רגילה, מוצקה ושלמה, זה לעולם לא יחזור.
הוא הרגיש גם זעם על טום. הוא לא ידע למה, אבל אנדרו ידע שהוא צריך להיות הגיבור, הוא היה מציל את פרל וטום יהיה סתם ההוא שבצד, אבל לא, טום היה חייב להתפרץ ולהילחם כמו גיבור על.
רק היה חסר לו משפט מחץ של גיבורי על כמו "תזהר מאגרוף הברזל שלי" או משהו בסגנון הזה.
אנדרו עקב אחרי טום בדרך למעלה, כועס, מריר. מצד אחד הוא היה אסיר תודה, מצד שני, הוא היה רוצה לקרוע את הראש מטום, הוא כמעט התפתה לגרום לו ללכת לקפוץ מאיזה בניין אל מותו, אבל הוא ריסן את עצמו.
אנדרו מאז ומעולם היה פראי ותוקפני. אגרסיבי מאוד. הוא הניח שזה בגלל המוות של ההורים שלו ועל הכעס שלו על החיים. הוא שנא אותם. הוא שנא שצבע העור שלו שונה, הוא שנא את העובדה שהוא נראה אחרת.
הוא קינא בכל ליבו בטום, על כך שהיה בדיוק ההיפך ממנו בכל כך הרבה מובנים ובכל זאת. אנדרו הניח שהחיים רוצים לשלוח לו עוד מכה אחת של כאב, כנראה כי כאב פיזי הוא מעבר ליכולתו משום מה.
הוא עלה בכבדות ובאיטיות במדרגות ואז לפתע שמע קריאת התפעלות מלמעלה. הוא האיץ ואז ראה את טום עומד מול מרכבה ענקית עשויה עץ.
היא נראתה כמו סלסילת עץ שעברה תהליך הגדלה פי לפחות חמש. לפניה זאת הייתה מרכבה רגילה, רתומה לזוג סוסים. הראשון היה בצבע קרמל בעוד שהשני היה שחור כמו הלילה. לשניהם היו כנפיים גדולות בצבע לבן.
המרכבה עצמה הייתה נטושה. היה אפשר לחשוב שזה פסל, אילולא הסוסים זזו ורחרחו את טום בעניין.
"הם מוכרים לי" אמר טום בלי להסתובב, ספק אם לאנדרו ספק אם לעצמו.
"אולי הם מהחיים הקודמים שלך" הציע אנדרו.
טום הסתובב אליו. ניצוץ הופיע בעיני האפורות, כאילו מדובר בנוסטלגיה בשבילו.
"מה אלו?" שאל אנדרו כאשר התקרב אליהם.
אחד הסוסים השמיע קול שהזכיר שיעול, מה שהרתיע את אנדרו ממנו.
"אל תפחד" אמר לו טום "הם לא נושכים, אני מבטיח לך."
"למה הם כאן בכלל?" שאל אנדרו.
"אני ממש לא יודע" אמר טום "אבל היום הזה רק הולך ונהיה מוזר יותר."
אנדרו נעץ בו מבט של מופתע ציני "מה אתה אומר?" הוא אמר בטון סרקסטי להפליא.
"כאן צריך להיות הרוכב, כאן הנוסעים, זאת מרכבה מעופפת, דווקא זאת לא צריכה להיות בשימוש הזה, דווקא בזאת משתמשים למרוצי מרכבות" אמר טום.
אנדרו בהה בו במבט נוקב.
"די כבר" מחה טום.
"מאיפה אתה יודע את זה?" שאל אנדרו.
"אני ממש לא יודע, אני פשוט מרגיש שזה נכון, חוץ מזה, שום דבר לא מבטיח את זה."
"בוא ננסה למצוא את הרוכב" הציע אנדרו.
"בסדר" הסכים טום.
אנדרו סקר את השטח.
שטח בטון שעליו היו ציורים בגיר של קלאס וכמה אבנים משוטטות. ליד זה היה בניין שירותים עשוי לוחות לבנים ממתכת. מרחוק אנדרו הצליח לראות את המנהלת הולכת לבעוט בדלת של כיתת ה'. פתח חירום מהמקלט דרך מבנה מוזר שדרכו פונו התלמידים דרך הסולם. למעשה, לא היה נראה לו שאי פעם היה שימוש בפתח המילוט הזה, מלבד בתרגילים כמובן, אז זה היה סיוט כיוון שחצי בית ספר היה יוצא באיטיות רק משני פתחים. האחד מחדר אומנות והשני מחדר מתקדמים באנגלית שהיו צמודים.
בחדר ההוא הוא מעולם לא ביקר. הוא רק ידע שיש שם ארון מלא צעצועים של תינוקות ושלא באמת לומדים שם, הרי כל מי שהגיע לשם ככל הנראה שיודע אנגלית יותר טוב מהמורים.
"אולי הוא בשירותים?" הציע אנדרו.
"לא נדמה לי" אמר לי טום "אני חושב ששמעתי משהו שם."
"מה זה שם?" שאל אנדרו.
"מאחורי המקלט" הצביע טום.
אנדרו השתתק עד ששמע קולות בעצמו.
"אבל מה אני אמורה להגיד לו?!" היא שאלה בכעס.
אנדרו התקדם והציץ אל מאחורי המקלט, איפה שהייתה סככת שרת בית הספר ועוד גרוטאות ישנות.
עמדה שם ילדה בעלת שיער כהה שעמדה עם גבהּ לאנדרו. היא הייתה גבוהה מהממוצע.
"אבל אני לא יכולה להזכיר לו, אחרת אתה יודע מה יקרה" היא אמרה. לא היה נדמה שהיא מחזיקה טלפון, מצד שני, לא היה נדמה שיש שם עוד משהו.
"בכל זאת, את צריכה לעשות את זה במידה נכונה, אני סומך עליך, ובכלל, הוא לא יזכור אותך" אמר קול אחר. קול גברי של אדם זקן.
"לא יזכור אותך" חשב לעצמו אנדרו. הוא סובב את מבטו וראה את טום. הוא לא הראה סימנים של זיהוי, אבל כנראה הבין שהוא הנושא.
"אבל…" היא התחילה.
"לא!" אמר הקול בתקיפות מתונה.
היא הזיזה את היד שלה, והקול נעלם.
היא הסתובב אחורה ואז נדהמה לראות את אנדרו ואת טום.