הדרך אל הדרקון הוולשי – פרק 1

"אתה השתפרת" אמר טום וטפח על שכמו של קווין. "תודה" מלמל קווין ומחה את הזיעה מראשו.
"אתה לא בטוח בעצמך" אמר טום "תבטח בעצמך, אתה מסוגל, אם תרצה, אני מתנדב להישאר איתך עוד שעה, אפילו בחוץ ובלילה בשביל שתצליח".
"אבל אני לא מבין בשביל מה אנחנו נלחמים כאן?" שאל קווין.
טום הביט דרך החלון אל עבר שמי הצהריים המאוחרים.
"תסמוך עלי" אמר טום "עכשיו לך להתקלח, תנצל את המים החמים".
קווין חייך חצי חיוך והשאיר את טום לבד לסדר את זירת הלחימה. הם היו המתאמנים האחרונים באותו יום ולכן על טום היה לסדר הכל.
בזמן שהרים בובות אימון הוא שמע צעדים מאחוריו.
טום הסתובב בתנועה מהירה אחורה וראה אדם בגובה קצת מעל הממוצע לבוש שריון כסוף באזור הבטן, גלימה שחורה שבה נצצו עיגולים זהירים כסופים ונוצצים,כמו כוכבים, קסדה שהסתירה את פני האדם יחד עם עיניים שהוסתרו תחת משקפי-שמש.
הוא נשם בכבדות. רגליו היו מכוסות בשריון ונעליו היו שחורות.
טום פער את עיניו. הוא היה בלחץ אדיר.
"צהריים טובים, טום" אמר היצור. הקול שלו היה רובוטי כך שטום לא היה יכול לזהות אם זה גבר או אישה.
"ש…לום" מלמל טום בפחד.
"אתה מפחד בצדק" אמר הקול הרובוטי "לצערי אתה מפריע לי בנבואה, הנבואה הראשונה שלא תתקיים".
"איך אני מפריע?" צייץ טום.
"בכך שאתה יודע הרבה, יודע יותר מידי" אמר הקול הרובוטי. הוא הרים את ידו וסימן אל עבר רגליו של טום ואז עלה למעלה עד הראש ואז פשוט משך אליו את היד בתנועה ישרה. טום הרגיש איך כל האישיות שלו עוזבת אותו, איך הוא מאבד את כל מה שנקרא "טום נילסון". הוא קרס אל רצפת הזירה, מעולף.
…
כאשר טום פקח את עיניו, הדבר הראשון שהוא ראה היה גג עשוי רעפים רעועות. מנורות ענקיות שלא דלקו. מהצד השני הוא ראה פתח חסר ואז זיהה את המקום. מגרש כדורסל. הוא לא הכיר את המגרש הזה. הוא שכב על טריבונה כחולה משופשפת עד כדי כך שבחלק מהמקומות ראו את העץ. כאשר התיישב לאיטו הקורה זהה כלפי למעלה, מה שהעיד על כך שכמה ברגים התרופפו עם הזמן.
הוא הביט סביב. היה שם רק ילד אחד, עם שיער קצר בצבע שחור עם חולצת טריקו בצבע צהוב ומכנסיים קצרות. הוא בדק את כל מה שיש לו בתיק, כנראה שנגנב ממנו משהו.
כאשר הילד הרים קצת את המבט, הוא עדיין לא קלט את טום, אבל טום זיהה דמעות בעיניים שלו.
הוא הרים לחלוטין את מבטו והוא ננעץ בטום.
הילד השפיל את מבטו והתייפח.
"לא" אמר טום "אל תבכה".
הוא לא זכר כלום, הוא לא זכר את הילד, הוא לא זכר אם זה הבית ספר שלו, אבל הוא ידע שהילד לא צריך לבכות.
"אתה לא מכיר אותי, אתה חדש, נכון?" שאל אותי הילד.
"אני לא בטוח שאני חדש" אמר טום.
הוא הביט בו במבט חשדני.
"למה הכוונה שלך?" הוא שאל אותו.
"האמת שאני לא זוכר כלום" הודה טום.
"אמנזיה או משהו?" שאל אותו.
"יכול להיות" אמר.
הילד מחה דמעות.
"מה קרה?" שאל.
"לא משנה" הוא אמר לטום בזמן שעיניו היו מלאות דמעות.
טום ירד שני שלבים בטריבונה והסתכלתי אליו.
"מה קרה?" שאל שוב.
"הם פשוט חושבים שאני מכשף" הוא אמר "והם גונבים לי את הדברים". הבכי של הילד התחזק בדיוק כאשר צלצול קטע את רצף השיחה.