הדור החדש- פרק 5 (מוקדש לנטע!!)

לפתע הרגשתי את ידיי זורחות באור צהוב. הבטתי בהם בתדהמה. פס צהוב בהיר במיוחד עבר מכתפיי ועד סוף האצבעות. ההרגשה החמימה והנעימה לקחה את כל הכאב ונעלמה באותה מהירות שבה הגיעה.
קמתי בהפתעה והבטתי שוב בידיי.
כאילו לא קרה להם דבר.
"אבא?" הבטתי לשמיים. "זה אתה?"
…………………………………………………………………………………
ליטפתי את ידי. לא מאמינה למה שקרה לפני כמה שניות.
"לא ייתכן.." מלמלתי והמשכתי בליטופים המהירים, בחיפוש אחרי הכוויות הענקיות והכואבות שהיו על ידיו לפני לא הרבה זמן.
"איך.. איך זה קרה…?" המשכתי למלמל לעצמי. חצויים רבים עברו על פניי כשמבטם נעוץ בי. ניסיתי לא להתייחס לכך, אך לאט לאט זה נהיה קשה יותר ויותר.
"נטע!" צעקה קירסי מרחוק. בידיה היה כוס עם נוזל כחול בתוכה – הנקטר. היא נופפה לעברי והמשיכה לרוץ תוך שמנסה שהכוס לא תיפול מידה.
אבל איפה לוקאס?
"נטע! את בסדר!" היא קראה בזמן שעצרה לידי, מתנשמת בכבדות. "איך?! מה קרה?!"
"אני ממש לא יודעת!" עניתי לה. היא נעצה בי מבטים והביטה בי בחיוך ערמומי, כאילו מבינה הכל.
"מה?!"
"אממ… שום דבר…" קולה הערמומי גרם לי לרצות לצרוח. אני שונאת שמסתירים ממני דברים.
"אוקיי… ואיפה לוקאס?" הטעיתי את ראשי קלות. למשמע שמו קירסי יצאה ממבטה והביטה בי במבט מודאג.
"אה, נכון!" היא צעקה. גלגלתי את עיניי תוך גיחוך קל. "הוא בצרות! זה ווקר. הוא וחבריו התחילו להקיף את לוקאס!"
עיניי התרחבו באימה. פתאום נזכרתי. אוסטין אמר שזה לא הסוף…
זו אשמתי. כמו תמיד.
"איפה הם?!" שאלתי בבהלה.
"בואי אחריי!" היא צעקה והתחילה לרוץ במהירות, שערה הבלונדיני הארוך מתנדנד מצד לצד בזמן שרצה במהירות מפתיעה. התחלתי לרוץ אחריה, או ליתר דיוק – לנסות לא לאבד אותה.
חלפו ליד חצויים אחדים. רוב החצויים התכנסו במין מעגל ענק וצפו במשהו שלא יכולתי לראות, ולשם אנחנו רצנו.
למה אני עושה לכולם רע?!
"…אמרתי לך שזה לא נגמר." קולו המתנשא של אוסטין נשמע במרכז המעגל. התחלתי להידחס בין כל החצויים בפחד ולהתקרב אל המרכז.
"אתה מטורף, ווקר!" לוקאס צעק בזמן שהצביע עליו. כבר הצלחתי להגיע אל מרכז המעגל.
אוסטין לבש ,כהרגלו, חולצה משובצת בעלת פסים חומים וכחולים בהירים, מכנסי ג'ינס כחולים בהירים ארוכים וכובע קאוובוי חום כהה. חיוך ערמומי שרוע על פניו בזמן שסובב את חרבו הכסופה במפרק ידו. לוקאס לעומתו נראה נורא. חולצתו הכתומה הייתה מלוכלכת מעפר. ידיו היו שרוטות וחבולות מעט – דבר שהוכיח לי שהם תקפו אותו בהפתעה. הוא החזיק בידו חרב ועיניו הכחולות כים רשפו שנאה וכעס.
"חשבת שאני פראייר, הא? שאני לא אחזיר לך על מה שעשית.." אוסטין התחיל ללכת והרים את ידיו לצדדים.
"אז טעית. אפילו אמא שלך לא תעזור לך נגדי."
"שלא תעז לדבר על אמא שלי!" לוקאס הרים את חרבו וכיוון אותה לחזהו של אוסטין.
שפתיו של אוסטין נמתחו לחיוך מרושע. רציתי לרוץ לעבר לוקאס, לעזור לו, אך הרגשתי נטועה לאדמה. לא יכולתי לזוז.
"כן… אמא שלך.. נייק, אני צודק? אלת הניצחונות. אז איפה היא עכשיו, הא?
היא שכחה אותך. היא אפילו לא יודעת שאתה קיים!"
לוקאס בער מכעס, אך גם שתק. הוא השפיל את מבטו אל הרצפה לכמה רגעים. חיוך ניצחון מוכר עלה על פניו של אוסטין.
"וזאת ההוכחה." הוא הסתובב והביט בכל שאר החצויים שהתאספו מולם בשביעות רצון.
פתאום לוקאס הרים את חרבו ורץ אל כיוונו של אוסטין. הוא הסתובב בדיוק בזמן וחסם את ההתקפה במהירות. הוא ניסה לדקור את לוקאס שהתחמק ממנו במהירות מפתיעה ותקף אותו בחזרה. שוב הצליח אוסטין לחסום את מכתו אך לוקאס סובב את חרבו במהירות ותפס את החרב של אוסטין מידיו. אוסטין הכועס הביט בלוקאס בשנאה בזמן שהחזיק את שתי החרבות.
"בנה של נייק. אומר לך משהו?" חיוך התפרש על פניו של לוקאס. הוא סובב את החרב שלו ביד אחת ואת השנייה החזיק בידו. משום מה אוסטין רק שילב את ידיו וחייך חיוך שבע רצון.
"בטוח?" פתאום דהרות רבות נשמעו לכיווננו ורק התחזקו. תרועה נשמעה מכיוון הבית הגדול וכירון התחיל לדהור לכיוון כל החצויים. רוב החצויים התחילו לברוח מהמקום כשהבינו שתוך זמן קצר כירון יעניש את כל הסובבים. חיוכו של לוקאס נמחק מפניו כאילו לא היה שם מעולם.
"לכל האלים, מה קורה כאן?!" כירון צעק על אוסטין ולוקאס. מאחוריו נגרר מר ד' שמבט זועם על פניו.
"מה קרה כאן שהייתי צריך ללכת לפה?!"
"לוקאס התחיל לתקוף אותי! הוא כמעט הרג אותי!" אוסטין צעק על כירון והצביע על לוקאס.
"ידעתי! החצויים האלה עושים רק צרות!" דיוניסוס צעק על כירון ושילב את ידיו בכעס.
"אבל.. הוא התחיל לתקוף אותי!" לוקאס מחה בכעס. כמובן שהוא לא נראה כל כך משכנע ששתי החרבות בידיו..
"כמובן שתגיד את זה, חצוי מטופש!" צעק עליו דיוניסוס. "אני אומר: עונש שבוע ניקיונות! לא, חודש! לא, נעשה את זה-"
כירון הפסיק אותו בהנפת יד. מר ד' השתתף והזעיף את פניו.
"נעשה את זה שבוע." קבע כירון.
לוקאס ניסה למחות אך כירון השתיק אותו בידו. "זה לא מתאים לך, לוקאס נערי. ותצטרך לעמוד בתוצאות. העונש שלך יתחיל בעוד יומיים, בתחילת השבוע ועד סופו." ובנימה זו כירון הלך משם כשדיוניסוס מאחוריו.
"נכון, לוקאס. תעמוד במעשיך.." אוסטין מלמל בחיוך והסתלק משם. לוקאס הביט בו בזעם בעוד הוא מסתלק מהמקום.
"לוקאס!" דווקא שהכל נגמר העזתי לקרוא לו. הוא הביט בי בפליאה. "הכל בסדר?"
"כן! הכל מצוין. ואת בסדר?" הכל מצוין? באמת?
"כן.. אני בסדר גמור. לא הזדקקתי אפילו לנקטר." הוא הביט בי בפחד קל.
"איך?! את היית… ממש ממש פצ-"
"אני לא יודעת איך, זה פשוט קרה." קטעתי אותו. "והכל בסדר? באמת? אני ראיתי מה שקרה כאן, אתה יודע.." הוא הביט בי בחיוך.
"בן נייק? את יודעת, אלת הניצחון שמנצחת בכל מה שהיא עושה?" חיוך התפשט על פניי.
"ידעת שזה יקרה?" הוא הרים את כתפיו.
"לא בדיוק. זה נקרא ספונטניות וחשיבה בלחץ." נתתי לו אגרוף קטן בכתף בחיבה.
"מעצבן שכמוך! הפחדת אותי!" הצחוק המאושר בקע מקולי ללא שליטה. לא יכולתי שלא לשמוח שהוא בסדר.
תרועה רמה הדהדה ברחבי מחנה החצויים. כל החצויים הסתובבו למשמע הקול הנודע והרגיל והתחילו להתקדם אל הגבעה הגדולה – אל כיוון הבית הגדול, והתקדמנו לכיוונו.
"לאן כולם הולכים?" שאלתי את לוקאס בסקרנות בזמן שהביט בבית הגדול. הוא הסתובב לעברי בחיוך.
"המשחק מתחיל." לוקאס ענה בחיוך והתחיל לרוץ לכיוון אל הבית הגדול.
"רגע! לוקאס.. למה את מתכוון בזה?!" צעקתי והתחלתי לרוץ אחריו, בניסיון חסר סיכוי לתפוס אותו ולעצור אותו.
המשכנו לרוץ ללא הפסקה. הוא העיף מבטים לעברי וצחק בעונג. "כושר, נטע, כושר!" הוא אמר ורץ מהר יותר בכוונה. חיוך קטן עלה על פניי והמשכתי לרוץ – כבר לא בניסיון לתפוס אותו.
בסופו של דבר הגענו למעלה הגבעה. שאר החצויים עמדו לצידו של כירון וחיכו להוראות ממנו או משהו כזה. הנחתי את ידי על כתפו של לוקאס והסדרתי את נשמתי.
"עכשיו תוכל להגיד לי מה אנחנו עושים כאן?"
"אני לא בדיוק יודע… אני חושבת שזה תפוס את הדגל." הוא ענה והרים את כתפיו.
"תפוס את הדגל? כלומר, המשחק שילדים בני שמונה אוהבים?" למה רק אני מרגישה כל כך מוזר במקום הזה?!
"את במחנה החצויים. זה לא יהיה כל כך פשוט.." הוא גיחך.
"כל החצויים, להקשיב!" כירון קרא בקולו הסמכותי. "אנחנו נתחיל בתפוס את הדגל."
כירון הביט בכל החצויים ומלמל לעצמו, כנראה חשב על חילוק נכון של כולם.
"פוסידון, אתנה, הקטה, הרמס, אפולו, אפרודיטה, הייפסטוס, ארס ונמסיס – אתם הקבוצה בעלת הדגל הכחול. כל השאר: קבוצת הדגל האדום." הוא קבע. כל החצויים התפצלו לפי הוריהם ועמדו ליד דגלם, רק אני עמדתי ולא זזתי.
"אה!" פתאום הוא נזכר שאני קיימת. "נטע, את תהיה בקבוצה הכחולה. כל הקבוצות: תתארגנו למשחק. הוא יתחיל בעוד 10 דקות. בהצלחה לכולם!"
התחלתי ללכת אל כיוון קבוצת החצויים שעמדה ליד הגדל הכחול הגדול, והתגודדו במעגל גדול.
"… אין בעיה. שם הדגל יהיו מוחבא." אחת מן החצויים בגדוד חילקה פקודות. שיערה הבלונדיני היה אסוף ותלתליו נפלו על כתפה. היא לבשה את חולצת המחנה וג'ינס קצר. לא לקח לי הרבה זמן להבין שזו הייתה קירסי.
"אפולו ונמסיס יתקפו בצד המזרחי של היער ויעשו שם חיפושים. הרמס ופוסידון: אתם תתקפו בצד המזרחי של היער והייפסטוס וארס: את בהגנה-"
"לא!" צעק נער גבוה בעל שיער אדמוני ועיניים חומות. הוא הניף את ידו הימנית בזעם והביט בקירסי בכעס. אפילו אני יכולתי להבין שמדובר בבן ארס.
מיד עשרות תגובות זועמות יצאו על קירסי. כל בני ארס ללא יוצא מן הכלל הרימו את ידיהם באוויר וביצעו 'מחאה' קטנה – העיקר לא להיות בהגנה.
"בסדר, בסדר!" נכנעה בסופו של דבר קירסי. היא קיללה את בני ארס בשקט והמשיכה בהוראותיה.
"אז ילדיי ארס יתקפו גם מצידו המזרחי של היער. אל ילדיי הייפסטוס יצטרפו בני ובנות אפרודיטה. מקובל על כולם או שגם לאפרודיטה יש בעיה של שבירת ציפורן?!" נראה שקירסי מאוד התעצבנה עליהם. בחיים לא ראיתי אותה מתנהגת כך, אך לפי התנהגות שאר החצויים הציניות הזאת כנראה הייתה רגילה מאוד.
"ואיתי ועם בני אתנה יצאו ילדיי הקטה ואנחנו נתקוף במרכז. לכולם ברור וטוב?" נראה היה שקירסי שולטת בעיניין לגמרי. כל הידיים הורמו. כלומר, כולם חוץ ממני.
"נטע!" היא קראה. באמת? פעמיים ביום שוכחים ממני? אפילו לי אין כל כך מעט מזל.
"את תהיה איתי ועם בני הקטה. עכשיו הכל ברור?"
שוב: כולם (והפעם כולל אותי) הנהנו להסכמה. קירסי חייכה בשביעות רצון והביטה בי בשמחה.
"אז…. לניצחון!" היא קראה בקול רם. כל החצויים צעקו בשמחה. חצויה חומת שיער ובעלת עיניים כחולות הרימה את הדגל ולקחה אותה ביחד עם קבוצת חצויים גדולה אל תוך היער. כל שאר החצויים התחלקו לקבוצות והתקדמו אל כיוון היער – לעמוד במקומותיהם.
"נטע!" ג'ון קרא לי. לא ראיתי אותו מהבוקר. לבושו ומראהו לא השתנה, וכמובן שלא הייתה סיבה מיוחדת שיחליף בגדים (אלא אם כן איזה פגסוס היה פוגע בו ואז הוא היה נופל לשלולית בוץ, אבל כנראה שהפגסוס פספס אותו.)
"היי, גון." עניתי לו. ככל שהתקרב ראיתי ששערו השחור מבולגן נורא.
"פעם ראשונה שלך בתפוס את הדגל?" הוא דיבר כמו מומחה. חייכתי והודיתי באמת הקשה.
"כן…" מלמלתי.
"אז… בהצלחה. את תזקקי לה." חיוכו הסגיר לי את דיבורו הסרקסטי. הוא הניח את חרבו הכסופה על גבו והסתלק משם אל כיוון היער עם שאר אחיו למחצה, הכוללים את קירסי שנופפה לעברי לפניי שנעלמה בין שאר אחיה הבלונדיניים.
"את נטע?" נערה פנתה אליי. שיערה הבלונדיני היפהפה היא אסוף לצמה מסובכת ויפהפייה שנחה על כתפה השמאלית, עיניה הירוקות-בהירות מביטות בי בחיבה. היא לבשה ג'ינס ארוך ושחור וחולצת טריקו שחורה ומעליה ג'קט שחור חסר שרוולים שהיו מנוגדים לגמרי מעורה הבהיר.
"כן." עניתי בקצרה. חיוכה חשף את שיניה הצחורות. היא הושיטה את ידה בחיבה.
"אני לורל, ביתה של הקטה. אני אהיה אתך בהתקפה." היא אמרה והתחלנו ללכת לכיוון היער.
"אז.. כמה זמן עד פה?" שאלתי לאחר כמה דקות שתיקה.
"מאז שאני זוכרת את עצמי. או שאני הייתי פה או עם אימי." היא ענתה בקצרה ובקור רוח, כאילו דיברה עכשיו על מה אכלה לארוחת הבוקר.
"אני חדשה פה.. אבל את בטח יודעת את זה.." מלמלתי בגיחוך והשפלתי את פניי כשהבטתי באבן קטנה ואפורה בה בעטתי ללא הפסק.
"כן… אחרת ההורה האל שלך כבר היה שולח לך רמז.." היא גיחכה.
עד שהגענו לבני אתנה ובני הקטה האחרים כבר היו מצוידים בנשקם ובשריונות זהובים ועמדו במקומותיהם. עשרות מבטים כועסים נפנו לעברנו, רוצים להתנפל עלינו בצעקות אך העדיפו לעמוד במקומותיהם ולהמתין ליריית הפתיחה.
תפסתי במבטי את קירסי. היא לבשה שיריון זהוב, כמו שאר חבריה, והחזיקה בידה פגיון כסוף.
"בואי, נלך לקחת נשקים ושריונות." לורל קבעה והתקדמה אל שולחן גדול וחום אשר עמד מאחוריי רוב החצויים. על השולחן היו שלושה זוגות שריונות זהובים וכמה חרבות ופגיונות נוספים. לורל לבשה במהירות על בגדיה שריון זהוב וחטפה מן השולחן חרב שחורה אשר התאימה לבגדיה. אני לבשתי כמוה את השריון ולקחתי חרב כסופה.
"מהר. אנחנו מתחילים." היא האיצה בי והביטה בשאר אחיה, כבר רוצה לעמוד במקומה.
"אני מוכנה." הצהרתי בשמחה קלה. היא נאנחה בהקלה והתחילה ללכת לכיוון שאר בני הקטה, משאירה אותי עוקבת אחריה.
במהרה הגענו לשאר בני הקטה. הם עמדו בחרבות שלופות והביטו ביער במיקוד. לורל נעמדה ליד נערה אדמונית ואני נעמדתי לידה, אובדת עצות.
"פשטו תהיה לידי." היא אמרה לי בחיוך. כנראה ראתה כמה לחוצה אני. "נעשה את זה ביחד."
חייכתי בהבעת תודה והחזקתי בחרבי בחזקה.
תרועה רמה הדהדה ביער, גרמה לכל החצויים לחיוך על הפרצוף. לורל הביטה בי והנהנה בשמחה.
"לניצחון!" אחד החצויים צעק ומיד כולם רצו כשהנשקים בידיהם.
חצויים אחרים זינקו מן העצים ותקפו אותנו. הם רצו לקראתנו וקראו בקול גדול. הם היו לבושים בשריון כסוף וחרבות היו בידיהם. על פניהם היה חיוך גדול של ניצחון.
"נטע! מהר! לחפש את הדגל!" היא קראה שנייה לפני שנפלה על האדמה בגלל חצויי שחור-שיער. הוא תקף אותה בחרבו ללא הפסק והיא התגלגלה על הרצפה. במהירות היא שלפה את חרבה ותקפה אותו בחזרה. לא יכולתי להביט בה עוד כי פתאום נער גבוה בעל שריון כסוף תקף אותי. הוא כמעט פגע בי עם חרבו אך לפתע התחמקתי ממנו ותקפתי אותו בחזרה.
פתאום ג'ון גנח מאחוריו ותקף את הנער. הוא הצליח להפיל את הנער לאדמה.
"עזרתי במשהו?" הוא אמר בשמחה. נאנחתי בשמחה.
"נטע! מהר!" לורל הפצירה בי. הנער שבו היא נלחמה לפני כמה דקות כבר שכב על הרצפה. במהירות התחמקתי מנער אחר ורצתי אחריה.
חצויים רבים רצו לכיווננו, חמושים החרבות ובחצים ובקשתות. חמישה לוחמים ירו לכיווננו חצים. במהירות התגלגלתי על הרצפה ונצמדתי לעץ. עשרה חצויים כשלו על האדמה לאחר מתקפת היריות. קמתי מן האדמה וראיתי את לורל נלחמת ביחד עם שלושה חצויים אחרים.
"רוצי!" היא צעקה עליי והפילה נער נוסף אל האדמה. הנהנתי לאישור ורצתי אל המשך הדרך.
בחיים לא הרגשתי שייכת כל כך. בחיים לא הרגשתי טבעית כל כך, עד עכשיו.
"נטע!" קול קרא מאחוריי. הסתובבתי במהירות והנפתי את חרבי.
"תירגעי נטע, זו רק אני.." מלמלה לורל בחיוך. נאנחתי בהקלה והורדתי את חרבי. היא הביטה באוויר באימה.
"זהירות!" היא קראה והתכופפה. במהירות התכופפתי כמוה שנייה לפני שהחץ החד פגע בעורי. הוא נעצר על עץ מאחורינו ורעד קלות. לורל מיד קמה מן האדמה ורצה עם חרב שלופה אל כיוון נערה גבוהה.
במהירות קמתי מן האדמה לפני שנער בעל שיער בלונדיני הספיק לדקור אותי. שלפתי את חרבי ועצרתי עוד התקפה של הנער. הוא סובב את חרבו והצמיד את חרבי ואותי אליו. חיוכו הקטלני גרם לי לאימה. רק כאשר עמדתי קרוב אליו גיליתי שזה היה אביעד.
"השתפרת…" הוא מלמל.
"אתה לא יודע כמה."
הצלחתי למשוך את חרבי ולהתנתק ממנו. תקפתי אותו והוא התגלגל על האדמה וקן במהירות. הוא ניסה לתפוס את חרבי מידי, אך ללא הצלחה. תקפתי אותו בחרבי והוא חסם את ההתקפה. הצליל המתכתי הדהד בין שנינו ועמדנו פנים מול פנים.
"לוחמת טובה, אני מסכים…" הוא אמר בחיוך וניסה למשוך את חרבו בעדינות. אך ברגע שראיתי שמשך את חרבו סובבתי אותה והיא עפה מידיו ונחתה רחוק מאיתנו. הוא נותר חשוף ללא נשק.
"הפעם: אני ניצחתי." אמרתי בשמחה ורצתי משם, מותירה אותו ואותי בהלם מיכולותיי, לכיוונה של לורל.
לורל עמדה לצידה של קירסי ושתיהן נלחמו ביחד מול חמישה נערים אחרים בחרבות שלופות. במהירות רצתי לעזור להן, אך עד שהגעתי כל הנערים כבר שכבו על הרצפה.
"נטע!" קראה קירסי בשמחה, תוך שהיא נזהרת לא לדרוך על אך נער.
"את בסד-!" קראה לורל אך לא הצליחה לסיים את המשפט. רעש מחריש אוזניים הדהד ברחבי היער הגדול. היא קרסה אל הרצפה שידיה מחזיקות את אוזניה. עשרות חצויים נפלו על האדמה והחזיקו את אוזניהם בכאב.
"לורל!" קראתי וכשלתי לעברה. היא רעדה כולה בסבל ועצמה את עיניה.
"מה קורה פה, קירסי?!"
"א-אני לא יודעת!!!" היא צעקה באימה ועמדה לידה בחרב שלופה, מבטיה נעים בפחד בעוד היא מביטה בחבריה הסובלים.
"את מסוגלת, נטע…" אותו הקול המסתורי נשמע בראשי. "את מסוגלת לעזור לה…"
הסתכלתי על קירסי, שנראתה אובדת עצות ומבוהלת ועל לורל הסובלת.
ידעתי שאני חייבת להקשיב לקול. לא הייתה לי ברירה. החזקתי בגופה הרועד של לורל והבטתי בעיניה העצומות. לפתע, הרגשתי חמימות עוברת בידיי. פס צהוב עבר בידיי והאיר אותן. הפס גלש על זרועי והגיע אל גופה של לורל. היא פקחה את עיניה בחשש.
"מה.. מה זה היה..?" היא לחשה והביטה בי. פתאום כל החצויים השרועים על האדמה הורידו את ידיהם מאוזניהם וקמו מן האדמה, מביטים אחד בשני בשאלה.
"נטע!" קירסי קראה והביטה בי. הבטתי בזרועותיי בהתלהבות. הן זרחו באור צהבהב ומסביב לגופי הילה צהבהבה נצצה באור השמש.
כירון גנח מתוך העצים בבהלה. "כולם בסדר?" הוא שאל והביט בכל החצויים, אך כשראה אותי מבטו נעצר בתדהמה.
"מה.. מה קורה כאן?!" שאלתי אותו. הוא הצביע בזהירות על ראשי. מעליו נגלה נבל עגול בעל ארבעה מיתרים. קצוותיו היו מעוגלים ומושלמים וצבעו של הנבל היה צהוב כשמש.
"הסימן.." קירסי לחשה בחיוך.
"נטע.. ביתו של אפולו."