הדור החדש- פרק 3 (מוקדש לנטע!)

"נטע, איפה היית?" ג'ון המודאג רץ לעברי ולעבר לוקאס.
"אני….."
"טוב, זה לא חשוב עכשיו! בואי, את צריכה לפגוש את כירון." הוא תפס בידי והאיץ בי להתקדם אחריו.
"נתראה אחר כך, נטע! היה נחמד להכיר!" לוקאס נופף לי ורץ לעבר האורווה הגדולה, אך אני רק הבטתי ביער הגדול ובקולות החלושים שעוזבים אותי לאט לאט.
……………………………………………
התחלנו ללכת, או ליתר דיוק נגררתי אחרי ג'ון שהיה משום מה מאוד נרגש, לכיוון אחוזה לבנה ענקית על ראש הר גבוה.
"למה את כל כך מתרגש?! ומי ז-"
"אה!" קטע אותי ג'ון והצביע על נקודה חומה ההולכת וגדלה. "הנה הוא בא!"
טוב, אז אם הייתם אני או במילים אחרות- אנשים נורמליים! למה הייתם מצפים?
איזה מבוגר זקן בחליפה אולי או… איזה חייל טוב במיוחד או….
לא.
"ג'ון! הנה אתה! אמרת שהגעת סוף סוף עם הנערה החדשה!" צעק כירון והתקרב לכיווננו. ככל שהתקרב הבנתי כמה החיים שלי מטורפים. גנח לעברנו איש גבוה וחזק אשר נראה בשנות הארבעים לחייו בעל שיער חום ודליל לבוש בחליפה משונה.
זה היה הקטע הכי פחות מוזר באיש המשונה, אם אפשר לקרוא לו כך. רגליו הארוכות החומות דהרו לעברנו בריצה מהירה. פרסותיו השחורות בהקו מעט מאור השמש אשר הצליח לחדור בין ענפי העצים.
ומי שלא הבין אותי עד עכשיו, אני אנסח את עצמי מחדש:
הוא היה חצי סוס!!!
צעדתי כמה צעדים אחורנית באימה מהיצור המשונה, עד שג'ון תפס בזרועי והניד בראשו בכובד ראש.
הבטתי בג'ון בחשש. "אבל… זה סוס!" לחשתי באימה מטופשת. ג'ון רק הביט בי בשעשוע.
למה במקום הזה אני מרגישה כל כך מוזרה שאני הכי נורמלית?!
כירון כבר הגיע עלינו ועצר בדהירות אטיות.
"שלום, אני כירון. אני מנהל הפעילויות כאן, במחנה החצויים יחד עם דיוניסוס, אל היין-"
"או כמו שכולם קוראים לו כאן: מר די." ג'ון קטע אותו והביט בי בשעשוע. החטפתי חיוך קל לעברו.
כירון כחכח בגרונו כדי לתפוס בחזרה את תשומת ליבנו. "כן.. אז, מה אני עוד יכול להגיד…. מה שמך?" הוא שאל אותי בקלילות.
"קוראים לי נטע." עניתי לו וחייכתי חיוך קטן ממבוכה.
"אז שלום, נטע. אנחנו כאן במחנה החצויים מאמנים את החצויים בלחימה והנהגה. את תעברי עם עוד עשרות חצויים אחרים כאן אימונים קשים שיעזרו לך לשרוד בעולם הזה," לא הוצאתי מילה מפי. לא ידעתי מה להגיד.
"ג'ון, הראית לה כבר את המחנה?"
"כן." ג'ון ענה לו בגאווה. "היא אפילו הצילה אותי. הייתי נהרג בידי מנטיקור אם היא לא הייתה יורה עליו." הרגשתי איך לחיי מתאדמות קלות. באותו רגע רציתי פשוט שתיבלע אותי האדמה.
"הממ," כירון לחש, כנראה לעצמו. "ידוע מי ההורה האל שלה?"
ג'ון הניד בראשו. "לא."
כירון הניד בראשו. "בסדר גמור. נטע, הנה חולצת המחנה שלנו," הוא הושיט לי ערמה קטנה של חולצות טריקו כתומות, שבאופן מוזר היו בדיוק במידה שלי. "ועד שיימצא זהותו של ההורה האל שלך, את תישני… טוב.. נמצא לך מקום… בינתיים, תתארגני, כי בקרוב יתחילו האימונים!" בנימה אופטימית זו כירון יצא בדהירה מהירה אל כיוון הביתנים הגדולים.
"אוקיי.. זה היה הדבר הכי מוזר שקרה עד עכשיו.." נשמתי לרווחה כשכירון יצא מטווח ראיתי. ג'ון חייך בגיחוך קל. הוא הצביע על ביתן קטן.
"איזה אל שייך לביתן הזה? אלת השירותים?" אמרתי בציניות.
הוא הסתכל עליי בעצבנות וגלגל את עיניו. "שם המלתחות, אם לא ניחשת. תלכי להתארגן ו.. כבר נתראה באימון" הוא חייך בביישנות. הנהנתי להסכמה והתחלתי ללכת.
"אה, ונטע?" ג'ון עצר אותי 2 צעדים אחרי.
"אין אל שירותים. זה יהיה מטופש…" הוא אמר ורץ לכיוון מתקני הלהתראות-עולם. החלטתי שלא כדאי שאני אחזיר תשובה ורצתי אל כיוון המלתחות.
לבשתי את אחת מחולצות הטריקו הכתומות שעליהם היה כתוב 'מחנה החצויים' בתוך אחד התאים העשויים עץ חום ומלא. ריחו הטבעי והנעים של העץ עוד שרר באוויר וגרם לחושיי להסתחרר.
יצאתי במהירות מהמלתחות והסתובבתי בחוסר מודעות מוחלטת לאן אלך.
"היי, את! בחולצה הכתומה!" קול גברי קרא לעברי. טוב, אולי לעברי.. אי אפשר באמת לדעת לפי החולצות.
הסתובבתי רק כדי לראות מי צעק. זה היה בחור אשר נראה גדול ממני בלפחות שנתיים, בעל שיער חום בהיר- בלונדיני. עיניו הכחולות בהירות בחנו אותי בצורה מוזרה ולא נוחה במיוחד. הוא לבש ג'ינס, חולצת משבצות ועל ראשו הונח כובע קאוובוי חום, כאילו הוא עומד לעשות 'דו קרב בצהריי היום' עם עוד נער כמו בסרטים הלא-כל-כך-מוצלחים של המערב הפרוע. הוא הלך בצורה מוזרה מאוד ונראה כאילו הוא עומד ליפול.
"היי, את!" הוא קרא לעברי, שוב. "את חדשה פה, הא? כי עד עכשיו לא ראיתי אותך, ותאמיני לי, לא הייתי מפספס.." חיוכו היה מטופש ונראה בלתי נשלט. התרחקתי ממנו בצעדים קלים.
"כן.. אני חדשה פה.." אמרתי בקול מהוסס.
"אז.. אני אוסטין ווקר. בן דיוניסוס, אל היין. אבל כולם קוראים לי ג'וני ווקר."
ווקר? באמת?
הוא התקרב אליי יותר ויותר, וככל שהתקרב ריח חזק של אלכוהול ויין נפלט מפיו.
"כן.. עכשיו אני מבינה למה…" לחשתי והתרחקתי ממנו.
"נו…? מי ההורה שלך?"
"אני עדיין לא יודעת…"
"יופי… אני אוהב בחורה מסתורית…" הוא התקרב אליי יותר ויותר. הייתי משותקת באותו רגע. לא ידעתי מה לעשות.
"ג'וני! תעזוב אותה ותלך לעניינים שלך!" קולו הכועס של לוקאס נתן לי לנשום לרווחה. הוא התקרב לכיווננו והביט בג'וני (או אוסטין. לא משנה!) במבט זועם.
"נו?! אין לך משהו אחר לעשות?! פשוט תלך מכאן!" הוא הניף את ידיו בכעס והצביע על היער. אוסטין הביט בו בזעם, אך לוקאס לא וויתר.
"טוב!" צעק אוסטין בסוג של כניעה, למרות שלפי עיניו הזעומות ראיתי שהעניין עדיין לא נגמר עבורו.
"רק תירגע…." ג'וני הניף את ידיו בזלזול ובעייפות. "נתראה אחר כך.." הוא לחש לי כשחיוך מטופש שרוע על פניו, הוציא בקבוק זכוכית מכיסו והלך משם בצעדים כבדים.
"תודה.." לחשתי ללוקאס. הוא חייך בהקלה. "ג'וני הוא סתם נער מעצבן. הוא מתחיל עם כל מישהי שקיימת במחנה החצויים. פעם הוא ניסה להתחיל עם נימפת יערות, וזה לא נגמר טוב כל כך…" הוא צחק בקול רם יחסית.
"כן.." גיחכתי קלות למרות שלא כל כך הבנתי על מה הוא מדבר. "אתה יודע, אולי.. איפה מתחילים..?-"
"להתאמן?" הוא שאל. שמץ תקווה קטן נשמע בקולו. הנהנתי להסכמה.
"יש את המתקנים, כמובן. כמו: מתקני טיפ-"
"כן, מתקני הלהתראות-עולם." קטעתי אותו. לא רציתי לחשוב על האופציה שלי נטופת לבה נוזלית או מעוכה ומחוררת מהמתקן הקטלני.
כן.. לא בא בחשבון…
לוקאס הסתכל עליי והרים גבה. "אוקיי.. ויש מקומות שבהם אפשר להתאמן בחרב, בחצי וקשת ודברים כאלה.."
"אוקיי.. זה נשמע טוב.." אמרתי בקול חצי-משוכנע. טוב, כי זה או זה או מתקני הלהתראות-עולם. לוקאס חייך והצביע על שטח גדול במיוחד בעל משטח בטון כבר שבצידו ערמת נשקים למיניהם ובובות שונות – כנראה להתאמנות (או שמישהו מאוד אוהב בובות..) הקרוב במידה מפתה ליערות הגבוהים. הייתי צריכה לעצור את עצמי מלברוח אל תוך היערות ולשקוע בתוכם. אבל זכרתי שבמקום הזה "לשקוע בתוכם" יש משמעות אחרת לגמרי.. קטלנית בעיקר…
"אני צריך ללכת להתאמן עם נערה מהביתן שלי. אז… אולי מחר את תרצי שאני אאמן אותך?" קולו היה קצת מהוסס.
"כן, אוקיי." עניתי לו וחיוך עלה על פניו.
"בסדר. אז נתראה אחר כך." הוא אמר ורץ משם.
הלכתי במהירות אל מתחם האימונים. שטח המתחם היה עצום בגודלו. בערך בגודל הבית שלי. לוחות מטרה, בובות אימונים ועוד שלל אביזרים נמצאו במתחם. בשולחן אחד בפינת המתחם סודרו בהקפדה חיצים, קשתות, חרבות ונשקים נוספים, מגוונים ובעיקר קטלניים.
התקרבתי את השולחן העמוס ולקחתי קשת אחת ופח חיצים. הנחתי את החץ על הקשת, מתחתי את החץ וכיוונתי על המטרה הראשונה שעיניי נתפסו בה.
נטע, תירגעי. זה בדיוק כמו פעם.. או ליתר דיוק, שבוע שעבר.
עזבתי במהירות את החץ והוא התעופף בחדות ופגע במרכז הלוח.
בול במטרה.
חייכתי מהניצחון הקטן שלי.
"היי, אחלה ירייה." קול נשמע מאחוריי. הופתעתי לראות ילד, כנראה בגילי, בעל שיער חום ועיניים צהובות. החולצה הצהובה שלבש הבליטה את עיניו.
"תודה.." לחשתי בביישנות. הוא התקדם אל עבר הנשקייה הקטנה ולקח משם חרב כסופה.
"אני אביעד. איך קוראים לך?"
"נטע. אני חדשה פה.."
"אה. אז ברוכה הבאה. בדיוק באתי להתאמן.." הוא גירד בראשו. "רוצה להתאמן ביחד?"
"כן.. אבל תרחם עליי…" אמרתי בקול מהוסס.
הוא גיחך וסובב את החרב בכף ידו. בתוך שנייה הוא זרק את החרב וראיתי אותה נעוצה בליבה של בובה גדולה במרחק 5 מטרים.
למה הכנסתי את עצמי….
"את רוצה לנסות בחרב?" הוא שאל אותי. הרמתי את כתפיי ולקחתי את החרב הראשונה שראיתי.
הרמתי את החרב והעמדתי אותה מולו. "טוב.. אז מה אני צריכה לעשות?"
"לנסות שאני לא אפגע בך." הוא אמר ותוך שניות החרב שהייתה בידי התעופפה באוויר, אביעד תפס את ידי וחרבו הייתה מוצמדת לגרוני.
פלטתי אנקת פחד. הוא חייך חיוך ניצחון קטן, אך עדיין לא שחרר אותי.
"בסדר.. הבנתי," רטנתי כשהחרב עדיין הייתה מוצמדת לגרוני. "רק תשחרר אותי! אני אלרגית למוות!"
הוא גיחך קלות, הזיז מצווארי את החרב שלו ושחרר אותי. רצתי את החרב השמוטה שלי ולקחתי אותה בחזרה.
"ככה אנחנו נלחמים כאן." הוא הוסיף, כשהבין כמה נבהלתי ממנו.
"יכולתי להזהיר אותי!" צעקתי עליו. הוא רק הרים את כתפיו. גלגלתי את עיניי בעצבנות.
הוא התרחק ממני בכמה צעדים וכיוון את חרבו לפניי. "את מוכנה?"
הנהנתי בחשש. כיוונתי את חרבי אל החרב שלו ונשמתי.
הוא חייך ורץ לכיווני. במהירות לא מוסברת הנפתי את חרבי שפגעה בחרב שלו. הוא הזיז את החרב שלו וניסה לפגוע בי. התגלגלתי על הרצפה וקמתי במהירות.
הוא פספס אותי.
הושטתי את חרבי בניסיון לפגוע בו. בתגובה מהירה הוא עצר את המכה וקירב את החרבות שלנו זה לזה. במהירות הוא סובב את החרבות אחת בשנייה והצליח לחטוף מידי את חרבי.
הוא כיוון את שתי החרבות אל פניי כסימן ניצחון. הרמתי את ידיי בכניעה והתנשמתי קלות.
הוא חייך. "דווקא.. כל הכבוד, בשביל ניסיון שני," הוא זרק לעברי את החרב. "יש לך כישרון בזה. צריך עוד קצת אימונים…"
גיחכתי. "אולי.. סיבוב שלישי?" אמרתי בעוד שכיוונתי את החרב לכיוונו. הוא סובב את חרבו בכף ידו.
"הטוב מחמש?"
………………………………………………………………….
השמיים הכתמתמים והרוחות הקרות מעט הכריזו עבורי על הערב.
אביעד כיוון אותי לאן הולכים- אל חדר האוכל.
טוב, זה לא היה בדיוק חדר אוכל.. זה היה מקום ענק בעל ספסלים ארוכים במיוחד. באמצע חדר האוכל עמד ספסל ארוך במיוחד שזיהיתי כמה אנשים מבוגרים יחסית.
בצד חדר האוכל שכן אח שמשום מה כל חצוי וחצוי שרף אוכל ומלמל כמה מילים.
הסתובבתי בין הספסלים בחוסר נוחות.
"נטע," קול גברי ועבה נשמע מאחוריי. הסתובבתי ושמחתי לראות את כירון.
"את בסדר? את נראית קצת אבודה כאן.."
"אני.. אני מחפשת את ג'ון…"
"אה. ג'ון יושב בספסל בני אתנה," הוא אמר והצביע על שולחן בצידו הימני של חדר האוכל. יכולתי לראות את שיערו השחור ועיניו האפורות של ג'ון בין כל הסובבים.
"אה.. אני רואה עכשיו.. תודה.." לחשתי לו. הוא הנהן והלך לשולחן הגדול.
התקדמתי אל עבר ג'ון, עד שתפס אותי בעיניו.
"היי, נטע," הוא אמר והפסיק לאכול לרגע מהרוסטביף שעל צלחו.
"הכל בסדר? בואי שבי כאן." ג'ון פינה לי מקום והתיישבתי באטיות על הספסל.
"היי, חברים. זו נטע. היא הנערה שהבאתי במקום הסאטיר הנעלם,"
או, ג'ייק…
"נטע, הנה כל האחים-למחצה שלי. כולנו הילדים של אתנה." חייכתי לשלום בפניהם.
"היי." נערה בעלת שיער בלונדיני ועיניים אפורות-ירוקות אמרה לי וחייכה לעברי. על צווארה הונחה שרשרת ועליה שן של מפלצת.
"לי קוראים קירסי."
"אני נטע, אבל את כבר יודעת.." גלגלתי את עיניי. היא צחקה.
"מי ההורה שלך?" היא שאלה.
"אני.." שיחקתי באצבעותיי עם השולחן. "אני לא יודעת.. הוא לא סימן לי או משהו כזה…"
"אה," היא הביטה לי במבט אשם טיפה. ג'ון הביט בנו בחוסר אונים, ניסה לחשוב על משהו שיוכל להגיד.
"אה!" הוא נזכר. "שכחתי להגיד שגם בדרך לכאן נטע ירתה במנטיקור. היא הצילה את שנינו."
הוא חייב להזכיר את זה בכל פעם?!
קירסי הסתכלה עליי בפליאה. "באמת? אני שונאת מנטיקורים.." היא קיללה בשקט. כנראה אותם וסיימה לאכול.
"את רוצה שנלך להתאמן? אני הכי אוהבת להתאמן בערב."
הבטן המקרקרת שלי דיי סיכמה את כל מה שהייתי צריכה להגיד.
"אה.." היא צחקה. "אולי מחר…" הנהנתי בחיוך.
"מישהו יכול להסביר לי איך אני לוקחת אוכל? ומאיפה?"
"את פשוט מזמנת אוכל." ג'ון הסביר. "זה פשוט. תחשבי על מה שאת הכי רוצה לאכול."
עצמתי את עיניי וחשבתי על פיצה. לפתע נגלה לפניי מגש קטן של בצק קריספי אשר עליו רוטב עגבניות וגבינה מותכת. או במילים אחרות- פיצה.
עיניי נפערו. "איך..? איך זה..?" ג'ון וקירסי רק חייכו.
"רק לפני שאוכלים צריך להניח מנחה לאלים. לכי לאח עם פרוסה מהפיצה ותזרקי אותה לאח." אמרה קירסי ונגסה בחתיכת תפוח.
"אוקיי.." אמרתי והלכתי להגיש מנחה לאלים. עמדתי מול האח המתבערת לאיטה ולאש הנראית כלא נגמרת.
"אבא.. בבקשה.. מי אתה?" לחשתי לעצמי וזרקתי את הפרוסה אל האש.
חיכיתי לראות אם הוא באמת שמע אותי.
לא.. אין סיכוי… זה לא יעבוד..
באכזבה חזרתי אל ג'ון וקירסי וכמובן- אל הפיצה שלי.
"נו? העלית מנחה?" ג'ון שאל אותי. הנהנתי לחיוב.
"אז בואי נאכל!" הוא אמר בחיוך.
אכלנו שלושתנו ביחד את ארוחת הערב. קירסי סיפרה לי על מסע החיפושים האחרון שלה שלפיה: נחל הצלחה מוחלטת.
"את בטוחה שיש לך איפה לישון?" אמר ג'ון בדאגה.
"כן… אני אהיה בסדר…" אמרתי לו, למרות שאני אפילו לא ידעתי איפה אני אשן. הוא נשף אוויר בהקלה.
"טוב, אז נתראה מחר?" קירסי הניחה כתף על ג'ון והביטה בי בחיוך. הנהנתי בשמחה.
"ביי!" היא צעקה ושניהם הלכו בחזרה אל ביתן אתנה.
נופפתי להם בשמחה למרות שכבר לא יכלו לראות אותי. כל שאר החניכים חלפו על פניי אל כיוון הביתנים השונים.
התחלתי להתקדם אחריהם, ופתאום ילד נתקע בי ונפל.
"היי, אתה בסדר?" אמתי בדאגה קטנה. לרגע ראיתי את פניו של הילד. שיערו החום-בהיר פרוע מעט ועיניו הביטו בי בחשש. הוא היה צנום אך נראה גדול מעט ממני.
תוך שנייה הוא קם מהאדמה הקשה ורץ לכיוון היער.
רגע.. היער זה לא המקום בו יש…. מפלצות?
"רגע! חכה!" צעקתי לעברו.
הוא לא עצר. ידעתי שאין לי ברירה.
התחלתי לרוץ אחריו.
"חכה! אתה לא יכול להיכנס ליער!" צעקתי לעברו. זה היה מאוחר מידי.
הוא כבר נכנס.
במהירות חלפתי ליד מתחם האימונים וחטפתי חרב כסופה וארוכה. אתם יודעים… למקרה חירום…
הוא כבר נעלם משדה ראייתי, כאילו היער שאב אותי כמו חור שחור.
"אני נכנסת.." לחשתי לעצמי ורצתי אל תוך היער.
העצים הגבוהים חלפו בין פניי כאילו היו תמונות רצות, הרוח העיקשת המעיפה את כל העלים חסמה את שדה ראייתי.
"ילד! איפה אתה?!" צעקתי לכל כיוון שחשבתי עליו. כל שנייה שעברה נלחצתי יותר ויותר.
צרחת אימה מקפיאת דם נשמעה לא רחוק ממני. ידיי רעדו מפחד.
"ילד!" צעקתי ורצתי לכיוון הצרחה, אך לפני שהגעתי מעדתי על אבן גדולה.
התגלגלתי באדמה הקשה ונפלתי מגבעה גבוהה. גופי נשרט, נחבט באדמה הקשה.
גופי נעצר כשהגעתי לסוף הגבעה. נאנחתי קלות, ראשי כאב, חבורות רבות נוצרו על ידיי ורגליי. החרב התגלגלה ונעצרה ליד רגלי.
קמתי בזהירות ובחשדנות מהאדמה הקשה. "ילד…?" הפעם לחשתי.
הייתי אבודה ביער.
הרגשתי כאילו העצים סוגרים אחריי. קולות צעדים חלושים התקרבו לעברי.
הרמתי במהירות את החרב והפניתי אותה לכל צד. הרגשתי את לבי דופק בחוזקה.
"מי שכאן… אני לא פוחדת ממך!"
השיחים אשר שכנו ליד עץ האורן הענקי נעו בצורה לא טבעית. קפצתי במהירות על השיח והצמדתי את היצור אשר עמד מאחוריי השיחים אל האדמה שהחרב מוצמדת לגרונו.
"ב-ב-בבקשה.. עזבי אותי…" יבבות הגיעו מהמפלצת שתפסתי.
רק שזה לא היה מפלצת. זה היה הנער.
בזהירות הורדתי את החרב שלי מגרונו של הנער. עיניו הכחולות הביטו בי בפחד.
"אני.. אני מצטערת…" לחשתי לו וקמתי ממנו.
הוא קם מהאדמה הקשה בזהירות, בחן כל צעד שלי. מכל תנועה שלי הוא נרתע.
:קוראים לי נטע. מה שמך?" שאלתי אותו.
"א-א-אני זאק." הוא השפיל את מבטו.
"למה ברחת ממני?" שאלתי במבט מתחנן.
הוא רק השפיל את מבטו. שמתי לב כמה גופו רעד. לא הייתי בטוחה ממה: ממני או מהקור העז.
"אני מצטערת. לא התכוונתי להכריח אותך.." לחשתי.
אבל לא הספקתי להגיד יותר מזה. רעידות גדולות כאילו התקרבו אלינו.
כאילו היו צעדים.
זאק התחיל לפחד. הוא הלך כמה צעדים אחורנית. סימנתי לו לעצור ושלפתי את החרב שלי.
"מ-מ-מה זה היה?" הוא שאל בקול רועד.
"אני לא יודעת.." לחשתי והתקדמתי אל כיוון הצעדים המשונים.
לפתע נשמעה צרחה מקפיאת דם, ואחריה צעדים. צעדים.
הם התקדמו אלינו.
"ז-זה כלום!" ידעתי שאני חייבת להיות האמיצה מבין שנינו. "תישאר מאחוריי!"
הוא הנהן וניסה להיראות דרוך, אך עיניו אשר שוטטו לכל הצדדים הסגירו את פחדו.
צעד. צעד. צעד. הם לא הפסיקו. חיזקתי את אחיזתי בחרב.
"חצויים…" קול קטן נישא באוויר.
לא…
בשאגה מחרישת אוזניים הופיע מינוטאור ענקי בגובה שלושה מטרים. הוא הסתכל על זאק כאילו היה חטיף קטן ועליי בתור ארוחת צהריים.
הוא שאג ורץ לכיוונו של זאק. זאק המבועת רץ לכל הכיוונים. הוא התגלגל והצליח להתחמק מהמינוטאור. הוא ניסה להרביץ לו בעזרת כל דבר שבא לידו, אך נותר כלוא בצד.
"נטע! בבקשה! תעזרי לי!" הוא לחש.
פרץ כעס נוצר בתוכי. לא יכולתי לתת ליצור להרוג את זאק.
לקחתי אבן וזרקתי על היצור.
"היי, שק פרעושים! רוצה לתפוס אותי?!" צעקתי עליו.
המינוטאור כבר שכח מזאק המפוחד. הוא רק רצה להרוג אותי.
הוא שאג בחזקה והביט בי בזעם. נראה היה שמרוב כעס הקרניים שלו היו יוצאות ממקומם.
התחלתי לרוץ. היצור רץ אחריי.
קפצתי בין הסלעים הגדולים, בין העצים הגבוהים.
הוא לא עצר, הוא התחיל להשיג אותי.
הרוח העזה כאילו לעגה לי והאטה אותי. יכולתי להרגיש את חיוכו של המפלץ.
"מלחמה.. כאוס.. דם.." הקולות שוב חזרו. הסתכלתי סביב וחיפשתי את מניע הקולות.
"נטע.." קול גברי נשמע, אני חושבת שמתוך ראשי. "את מסוגלת. אני מאמין בך."
המינוטאור שאג. הוא התקרב.
לא יכולתי לתת לו לנצח. לא עכשיו.
עצרתי. המינוטאור עצר ישר אחריי.
הוא בחן אותי במבטו, בודק כמה טיפשה אני וכמה מהר אפשר להכין ארוחת ערב.
הרמתי את חרבי והבטתי בה. מיד המינוטאור החל לכעוס אף יותר.
רצתי אחריו כשהחרב מושטת מולי. המינוטאור ניסה למעוך אותי בין אגרופיו הענקיים. התחמקתי בזריזות מכל אחד מהם. הרגשתי בלתי נשלטת.
המינוטאור ניסה לבעוט בי, אך מהרה התגלגלתי והתחמקתי גם ממכה זו, אך לפתע הוא שלח עוד מכה והצליח לפגוע בידי השמאלית.
נפלתי בחזקה על האדמה הקשה. כל ידי המוכה מלאה דם. הכאב היה עז וקשה. גררתי את עצמי בכוח רב אל עץ ונשענתי עליו. ידעתי שהייתי חייבת להילחם, אחרת הייתי מזון למינוטאורים.
ניסיתי להתעלם מהכאב. החזקתי את החרב בידי הימנית.
המינוטאור התקרב עליי. עווית כאב חלפה בגופי.
אני מסוגלת..
הוא שאג ורץ לכיווני, אך פתאום התגלגלתי מצידו, התחמקתי ממכתו ותקעתי את החרב בתוך גבו.
המינוטאור שאג בכוח והתפורר לאבק.
התנשמתי בכבדות. "אני.. אני הצלחתי.."
"נטע!!!" קולו של זאק נשמע בין העצים. הוא רץ לכיווני ונראה היה לי בהתחלה שהוא יצא מתוך שיח.
"את בסד-" הוא עצר את עצמו לרגע כשראה את זרועי ואת כל האזור.
"א-א-א-את הצלחת.." הוא לחש. חייכתי אליו.
"א-א-אני.. אף אחד אף פעם לא עשה את זה בשבילי.." הוא הניד בראשו, אך כאילו דיבר אל עצמו. הוא הרים את מבטו אליי וחייך. "תודה."
חייכתי אליו בחזרה. "אין בעד מה." עניתי לו והתחלנו ללכת ביחד בחזרה אל מחנה החצויים.