הגלגול המיליון שלי – פרק אחד

הוא הרים את ראשו למעלה וראה שמראש המגדל נופלת רימון, זאתי שאהב. "יש לי להתפנות" אמר לחברו שהיה שקוע איתו בשיחה עמוקה ולא חיכה לתשובה. הוא כבר רץ אל עבר המגדל הגדול. הוא שלף את חרבו וכשהביט בה יותר מקרוב הוא ראה שרימון מדממת כולה. היא נפלה אל ידיו והוא הניח אותה, תמך בה וחיבק אותה. כן. מה ששמעתם. צעדים נשמעו מעבר המגדל אבל רימורין המאוהב לא שם לב. הוא החזיר את חרבו לחגורה, קרע חתיכת בד מבגדו וחבש בה את פצעיה של רימון. רימון חייכה אליו. הוא היה בעננים. לפתע רימון נראתה מודאגת. היא ניסתה להצביע על משהו אבל רימורין לא נתן לה. "אל תזוזי, את חלשה." היא נאבקה בו. "היי, דיי!…" בטון שלו היא יותר דאגה מכעס. חץ נורה בגבו של רימורין והוא נפל ארצה. שניה לפני שאיבד את ההכרה שמע קול גברי עמוק:" ועכשיו הגיע תורך… "

***

רימורין בן העשר התעורר במיטתו שבטירה מלא זיעה. אחרי שנרגע ניגש לאחותו רימון בת השמונה. "חלמתי שאני כבר אביר גדול!" התחיל לספר לה בהתלהבות. היא התיישבה יפה וחיכתה לסיפור. הוא סיפר לה הכל. פרצוף מודאג עלה על פניה של רימון הקטנה. "לא יכול להיות. זה רק חלום!" צעקה עליו ורצה משם במהירות.

*** יום לפני ***
רימון הקטנה ישנה במיטתה. לפתע הופיע בחלומה קול משונה. "הורייך. לא סתם אין לך כאלה." היא נסתה לצעוק לרימורין שיפסיק למתוח אותה וייתן לה לישון, אבל היא הייתה כמו אילמת. שום קול לא יצא מגרונה. "אז את מקשיבה?" אמר הקול. היא הנהנה בראשה. "הורייך הם אלים. בני אלמוות. גם את היית כזאת. וגם אחיך. הורייך הם אתנה וזאוס." היא ניסתה לצרוח ולצאת מהחלום, אבל היא לא הצליחה. "את לא תצליחי…" הקול צחקק "אי אפשר להימנע מנבואה." היא רטנה בעצבים. "קרה משהו, שבו האדס הפליל אותכם ולכן גורשתם מהאולימפוס. נקבע הסכם: נשמת האלמוות תישאר אצלכם, למרות שתהיו בגוף מארח של בן תמותה. כל פעם שתמותו, הנשמה שלכם תעבור לגוף מארח של בן תמותה אחר. בתנאי אחד – כל עוד מיש הרג אותכם הוא בן תמותה. אחרת, תמותו. לתמיד."