הגיבור שהוא שמש וירח- פרק 8

״אז היא באה בסוף?״ שאל מייקל באכזבה כשביאנקה הטילה את תיק הגב השחור שלה בין שני התיקים שלהם. ״גם אני שמחה לראות שאתה בא.״ היא מלמלה בציניות. הם לא הוציאו עוד מילה עד שהגיעו למונית, שהייתה בעצם משאית של תותי דלפי שנהגה בה הרפיה עצבנית. התחלה טובה בשביל מסע חיפושים. ״אז, יש לנו מושג לאן אנחנו הולכים?״ שאל לוק כשהגיעו לתחנת האוטובוס. ״חלמתי אתמול חלום.״ לחשה ביאנקה. ״סיוט ליתר דיוק. ראיתי את האלים. החוטפים נראו כמו רוחות ממש חזקות, אבל הן לא היו כאלה. ארטמיס ניסתה לסמן לי משהו. אבל מה שחשוב הוא שזיהיתי את הנוף: הר טאמאלפייס. שם היה מעוז הטיטאנים במלחמת הטיטאנים השנייה לפני עשרים שנה.״ ״רגע, הייתה מלחמת טיטאנים שנייה?״ 
״לא שמעת על זה?״ שאל מייקל בחוסר אמון. ״טירון.״ ״בכל מקרה,״ המשיכה ביאנקה, ״הם לכודים שם, אבל עוד לא זיהיתי את החוטפים. לפחות אנחנו יודעים לאן ללכת.״ מייקל חייך חיוך קטן ומשתדל לעודד. ״אז בוא נצא לדרך!״ ״רגע.״ אמר לוק פתאום. ״אני חושב שאני יודע מי החוטפים. אלה הליוס וסלנה. אלי השמש והירח הקודמים. זה מה שהיה בחלום שלי.״ ביאנקה התנשפה. ״לא יכול להיות. הם התפוגגו ונעלמו כשהרומאים ויתרו עליהם ונתנו את הזכויות לאפולו וארטמיס.״ 
״כנראה שהם רוצים את התפקיד חזרה.״ ״אבל איך?״ שאלה ביאנקה. ״זאת אומרת, שום דבר לא יגרום לאפולו וארטמיס לוותר על התפקיד, ואפילו אם כן, הליוס וסלנה אפילו לא ממשיים. אין בהם מספיק לאחריות הזאת.״ 
מייקל גלגל עיניים וסמן לשניהם לעלות לאוטובוס. ״זה לא משנה כרגע. מה שחשוב הוא שאנחנו צריכים לקחת את האוטובוס הזה אם אנחנו רוצים להגיע לאנשהו בזמן הקרוב. אתם עולים או 
לא?״ ביאנקה ולוק נאנחו ועלו על האוטובוס. הם שילמו לנהג והתיישבו בקצה שלו, רחוק מכולם כדי שיוכלו להמשיך לדבר. ביאנקה ולוק היו שקועים בהסקת מסקנות והשערות, ורק מייקל הבחין בילד שהביט עליו מאמצע האוטובוס. העיניים שלו זהרו באור זהוב. מייקל לפת את מעקה המושב בכוח ונעץ מבט במושב שלפניו. העיניים של הילד הלחיצו אותו. כשירדו מהאוטובוס בתחנת הרכבת, הילד יצא אחריהם. עכשיו אפילו לוק וביאנקה השקועים בעצמם הבחינו בו ונראו לחוצים. הילד הלך היישר אליהם. אישוניו התרחבו עד שעיניו היו זהובות לחלוטין. בתיאום מוחלט, החלו שלושת הגיבורים לרוץ. אבל לרוע המזל, הם לא הכירו את העיר טוב כמו הילד. במהרה מצאו את עצמם בדרך ללא מוצא. הילד כבר היה קרוב אליהם מאוד. מייקל שלף חרב, לוק שלף את השרשרת וניסה להיזכר איך גרם לה לפעול בפעם הקודמת, וביאנקה שלפה חרב שחורה שבהחלט לא הייתה ארד שמיימי. הילד נעצר, חייך חיוך שהיה יכול להיות תמים אלמלא העיניים המלחיצות, ואמר בקול גבוה מעט יותר משהיית מצפה: ״תירגעו. אני לא כאן כדי לפגוע בכם.״ הקשת של לוק צמחה למלוא אורכה. ״אני מתקשה ברגע זה להאמין לך.״ העיר מייקל בקלילות ושיסף לכוון רגליו. הילד נפל. פשוט ככה. ״מי אתה?״ שאל מייקל. ״קוראים לי פאתון.״ אמר הילד. ״רק רציתי לעזור לכם למנוע מאבא לחזור. עכשיו כשהוא התפוגג, אני יכול לדבר איתו, ולהיות איתו. אבל אם הוא יחזור, אז אני שוב אהיה לבד, רק עם האחיות שלי. ועם כל הכבוד לאחיות שלי, אני לא מסוגל לדבר עם עצים.״

לוק הנמיך את קשתו ושאל בזהירות. ״אתה הבן של הליוס?״ פאתון חייך את אותו חיוך שנראה מאיים הרבה פחות ממקודם, ולחץ את ידו. ״נעים להכיר.״