הגיבור שהוא שמש וירח- פרק 5

החלומות של לוק החמירו. הוא התחיל לוותר על יותר שעות שינה מבעבר כי פחד ללכת לישון. כמה מחבריו טענו שהוא חושב שיש מפלצת מתחת למיטה. ביאנקה, היחידה שהוא סיפר לה, אמרה לו שיאמר לקרונוס בפרצוף שלא יעזור לו ויישא בתוצאות. אבל לוק לא יכל, וזה לא היה רק בגלל הפחד. במידה מסויימת, הטיעונים שהטיטאן העלה בכל לילה נשמעו לו הגיוניים. אפולו לא דיבר איתו פעם אחת מאז שנולד, ולא היה סימן אחד שאכפת לו. לוק הרגיש נטוש. אבל הכל השתנה כשלוק נכנס למיטה שלו ביום השביעי מתחילת הסיוטים.

במקום התהום והמתים שכמעט התרגל לראות, הוא היה ביער לבן מרוב שלג. לוק לא חשב שאי פעם היה במקום יפה כל כך לפני כן. סנאים רצו בין העצים ונראו כל כך קטנים ומאושרים…

חץ כסוף פילח את האוויר וננעץ בסנאי הקרוב אליו ביותר. בעקבותיו באו חצים אחרים, ותוך שנייה הוא עמד לייד חמש גופות סנאים. אבל אז נשמעה נקישה, החצים יצאו מתוך הגופות, הדם נעלם, והסנאים קמו והמשיכו לשחק כאילו לא
קרה כלום.

לוק, מזועזע ומתרשם בו זמנית, פנה לכוון הנקישה. נערה יצאה מבין השיחים. היא הייתה נמוכה ורזה, שיערה הערמוני ארוך וכתר כסוף על ראשה. היא הייתה יפייפיה. העיניים שלה היו השתקפות של העיניים שלו בשעת לילה. כסופות כמו הירח עצמו. היא זהרה קלות, והיה אפשר לומר בקלות שהיא לא אנושית. קשת כסופה ואשפת חצים היו תלויות על כתפה. ״ארטמיס.״ לחש לוק ביראת כבוד. פתאום הוא קווה שהילדה תצחק ותגיד: ״נראה לך? אני דוגמנית תחפושות שעומדת מאחורי זרקורים כסופים ומרכיבה עדשות מגע!״ אבל זה לא קרה. האלה שמולו שתקה לכמה רגעים כאילו היא לא יודעת מה להגיד. לוק כל כך רצה לומר שלום ולשבור את הקרח, אבל פחד שהיא רגישה כמו מר ד׳ ותהפוך אותו לארנבון צבי, או גרוע מזה, תכריח אותו לקרוא לה גבירתי. ארטמיס חייכה כאילו שמעה את מחשבותיו. ״אני לא עומדת להפוך אותך לארנבון צבי.״ היא אמרה. ״למרות שלדעתי השינוי יהיה לטובה.״ לוק חייך חיוך לחוץ וקווה שהיא לא רצינית. היא צחקה, והיה נדמה כאילו היער צוחק איתה. אבל אז היא הרצינה והשקט חזר. ״אני צריכה לגלות לך סוד חשוב.״ היא אמרה. ״שישפיע מאוד על החיים שלך.״ היא לקחה נשימה עמוקה, ואז הטילה את הפצצה. ״אני סבתא שלך.״ היא אמרה את זה כאילו היא רוצה להקיא. לוק בהה בילדה בת השתים עשרה שמולו, בבתולה הנצחית שהכריזה שהיא סבתא שלו. ״אני מתכוונת לזה.״ היא אמרה. ״פשוט הכרתי מישהו ממש מזמן והוא היה כל כך לא כמו כולם ולא רציתי שאבא שלך ייוולד אבל לא הספקתי להרוג אותו ואז אתה נולדת ואחי שכנע אותי לא להרוג אותך ו-״ ״ניסית להרוג את אבא שלי?״ שאל לוק בקול חסר רגש. הזעם שלא היה בקולו היה מפחיד בהרבה מאשר אילו רק צרח. מובן שזה לא הפחיד את אלת הצייד, אבל היא נראתה אשמה. ״אני-״ ״-תוציאי אותי מהחלום הזה.״ אמר לוק. ״אני לא רוצה לשמוע.״
ארטמיס נראתה מובסת. ״בסדר.״ היא נקשה באצבעה, והכל התפוגג.

כשהיקום התממש סביבו, הוא היה שוב ליד התהום. ״החלטת, ילדון שהוא שמש וירח? זו ההזדמנות האחרונה שלך…״ קולו היה כל כך מתוק, כל כך משתתף בצער. יכול להיות שזה מה שקבע את החלטתו של לוק. הקול הזה היה זכור לו טוב מדי ממות הוריו בתאונת הדרכים, כשכולם ניסו לנחם אותו ופסיכולוגים ניסו להרגיע אותו כשצרח לכל הכיוונים. ועדיין… הוא הרגע שמע על אחת האלות הנחמדות ביותר, שהחליטה להרוג את הילד שלה רק כדי לשמור על מוניטין הבתולה. היה לו ברור מאוד שלא ישמור על הסוד שלה. אבל הוא לא היה מסוגל לשנוא באמת את הילדה ההיא. היא פשוט הייתה סבתא שלו ובחורה שווה ובלתי מושגת בו זמנית. הוא לא רצה לנקום כל כך חזק. ״לא!״ הוא לחש.
״לא?!״ צרח הקול בתהום. ״לא?! כרגע חרצת את גורלך גיבור קטן. לא אכפת לי מהנבואה ההיא. לא אכפת לי יותר מכלום. אני אנקום בך, ואני יודע בדיוק איזה שני אלים יתאימו למשימה. שן היטב נצר הכוכבים. אתה תצטרך את השינה הזו בבוקר.״
מובן שמרגע זה והלאה, ללוק לא היה שמץ של סיכוי לישון.