הגיבור שהוא שמש וירח- פרק 4

אי שם על האולימפוס, התחוללה מריבה ענקית בין שני אלים שהיו להם יחסים מצויינים בדרך כלל. "אתה לא יכול פשוט לומר שזה רק הנכד שלך?" שאלה ארטמיס פעם נוספת. "לא אני לא יכול!" ענה אפולו. "כי את יודעת שהוא לא רק הנכד שלי!" ארטמיס הטיחה חץ בקיר ארמונה. "אבל זו לא אשמתי! המפלצת הקטנה אמרה לי שהאבא שלו מת לפני שנים, הוא לא היה אמור להוולד בכלל!" "אבל הוא בכל זאת נולד נולד ואסור לך להתעלם ממנו! את רוצה שהוא יחיה את כל חייו בשקר? את רוצה שהוא ימות בגלל יכולת שלך שהוא לא מבין? הוא לא הילד שלך, בכל מקרה, את חייבת להודות בקיומו!" אפולו היה מעוצבו מאוד. "אבל אני לא יכולה! אני האלה הבתולה, אני לא יכולה להודות שאני לא! נתנו לו את השרשרת, זה לא מספיק?" היא צנחה על הרצפה והחלה לבכות. אפולו ניגש אליה ואמר בעדינות: "בואי נעשה עיסקה. אני אכריז שהוא הנכד שלי, אבל את תסבירי לו שהוא גם הנכד שלך, ותגידי לו לשמור את זה בסוד. ככה הוא ידע, אבל העולם ידע רק עליי." ארטמיס הנהנה והזדקפה לאט. "אני צריכה לחזור לציידות שלי." היא אמרה. לאפולו היה ברור שהיא יכולה להיות גם שם וגם כאן, אבל הוא לא חלק עליה. הוא ידע שהיא צריכה להיות לבד. "חבל כל כך על הבת שלי… למה היא הייתה חייבת להתחתן דווקא אם הבן שלך? למה לילדים שלי יש את הנטייה הזאת לעשות דווקא?" הוא אמר לבסוף כשנשאר לבדו בארמון אחותו. ואז גם הוא הלך משם. הוא היה חייב לתכנן דרך דרמטית להכיר בנכד שלו. "בנכד שלי." הוא צחקק. "אני מרגיש כל כך זקן ככה!" וכך האל שהיה בן אלפי שנים ונראה כבן שמונה עשרה נכנס למרכבת השמש (מכונית הספורט האדומה) ונסע משם להאיר את העולם כמו בכל בוקר. במרחק רב משם, אלה בת אלפי שנים שנראתה כבת שתים עשרה יצאה ממרכבת הירח שסיימה את סיבובה בשמיים והפנימה סוף כל סוף את מה שסירבה להודות בו במשך יותר מעשרים שנה: היה לה ילד, ועכשיו יש לה נכד. "אני מרגישה כל כך זקנה." היא אמרה לעצמה וניערה את שיערה הערמוני. "אני חייבת לצוד קצת."

לוק קם לבוקר אפור, ונראה היה שהשמיים האפירו לא רק את העננים, אלא גם את מצב הרוח. החצויים המעטים שקמו בשעה מוקדמת כל כך נראו מדוכאים מאוד. בסביבות השעה שבע בערך התחילו שאר חברי הביתן להתעורר, ובהם גם מייקל, שלוק כבר התחיל לראות בו חבר. הם הלכו ביחד לארוחת הבוקר, שכללה למרבה השמחה גם בייקון וגם פנקייקס, ואז, בבטן מלאה, הלכו לשיעור הראשון.
לחימה בחרב. ללוק הייתה הרגשה כבר מההתחלה שזה לא הולך להיות הנשק האהוב עליו. הוא אחז בחרב הכבדה שקיבל, וניסה לעקוב אחרי התנועות שהדגים המדריך, בן ארס עם נמשים וצלקת ענקית על הכתף. לוק תהה מאיפה הוא קיבל אותה, אבל לא העז לשאול. הפעילות הבאה הייתה ריצה, והוא חשב שהיה די בסדר, אבל לא יותר מזה. בהפסקה הוא ישב עם מייקל ועוד שני ילדים מביתן הרמס, וקשקש איתם על שטויות. היה מוזר להרגיש נוח. רגיל. אבל הפעילות שלוק ציפה לה יותר מכל הייתה חץ וקשת. הוא רצה לראות אם הוא מסוגל לשחזר את הקליעה ההיא, שהצילה את חייו. ״אתם צריכים להתמקד במטרה שלכם, ולא להוריד ממנה את העיניים.״ אמר כירון כשלימד אותם על קליעה. ״כן, כי אם אני לא אסתכל אני אקלע מצויין.״ לחש לוק לעצמו. ״מה אמרת?״ שאל כירון. ״אמרתי שאני חושב שזה היה די ברור.״ אמר לוק. ״אם אתה חושב שזה כל כך קל, אולי תדגים לנו בעצמך?״ שאל כירון. לוק, בהיסוס מסויים, ניגש אל המקום שכירון סימן לו לעמוד בו. כירון הושיט לו את הקשת, אבל הוא נענע בראשו וגשש באצבעותיו אחר התליון. כשמצא אותו, הוציא אותו החוצה, וזה צמח להיות הקשת והחץ שהיה בפנימייה. ילד או שניים התנשפו. השאר פשוט צפו בעניין. לוק מתח את החץ הזהוב בקשת הכסופה, וירה. החץ פגע בדיוק במרכז המטרה. אבל אף אחד לא הסתכל לכיוון החץ. כולם הסתכלו אל מעל ראשו של לוק, שם זרחה שמש זהובה. ״נצר אפולו אם כך.״ אמר כירון בשקט. ״לורל, המשיכי את האימון, אני רוצה להראות ללוק את הביתן שלו.״ כירון הוביל את לוק אל ביתן שזרח בשמש, ונראה כמעט זהוב מכדי להסתכל בו. אחרי שהעביר את הדברים שלו לביתן אפולו, כירון הוביל אותו ברחש פרסות אל בית המלאכה, שם ישבו כמה חניכים בלונדיניים וגבוהים ופיסלו בחמר. לוק התיישב לידם בהיסוס. מישהו הנהן אליו ושאל: ״אז אתה בן אפולו?״ לוק נזכר באביו, ובעיניו האפורות ונענע בראשו. לעומת זאת, עיני השמש של אמא שלו… ״אמא שלי הייתה, אני חושב. קוראים לזה נצר, לא?״ הנער הנהן וחזר לפסל המוזר שלו, שנראה ללוק כמו מטרייה יותר ויותר, מהרגע שהתחיל להסתכל עליו. הוא נופף לשלום לשאר ה… דודים שלו? ולקח גוש חימר פנוי. הוא החליט לפסל ירח וכוכב, כמו בשרשרת שלו.