הגיבור שהוא שמש וירח פרק 3

לוק עמד במערה חשוכה. לחשושים מסביבו נשמעו, והוא היה בטוח שהם שפה, אבל היא לא הייתה מוכרת לו. ״אז אתה הגיבור החדש?״ נשמע קול מתחתיו. ״כמה אירוני… אתה קרוי על שם הגיבור הקודם. הבוגד הקודם. אבל לוק קסטלאן כבר מת. אתה לעומת זאת חי ומוכן לאפשרויות. אתן לך אפשרות להצטרף אליי.״ הקול היה רך, אבל חלקלק וקריר. כמו אצות ניסחפות במים. פתאום הבחין לוק מאיין בוקעים הלחשושים סביבו. רוחות. רוחות רפאים. אבל הרוחות לא הפחידו אותו כמו הקול מלמטה. ״לוקאס פריווינס, יש לך חמישה עשר יום להחליט. האם תבחר בצד הנכון? או בצד שיוביל למותך בייסורים? אשלח בך כל מפלצת בתהום כשיגיע הזמן. האם הן יבואו לעזרך להרוג את חצויי המחנה ולכבוש את האולימפוס? או האם יבואו כדי לרטש אותך לרסיסים. הבחירה בידיך. בכל לילה אתן לך הזדמנות אחת לענות. מהר בתשובתך. הכל תמיד יכול להשתנות…״
לוק פקח את עיניו בפתאומיות. הוא רעד במיטתו וניסה להבין מה חלם. הוא חייב לשאול את מייקל אם לחלומות יש משמעות, כי לא היה לו ספק שהחלום הזה אמיתי. הוא נרעד וקם מהמיטה. השעה הייתה שתיים בלילה. אדם רגיל היה מנסה לחזור לישון, ומניח שהסיוט העיר אותו, אבל הבעיה של לוק הייתה שהוא אהב את הלילה ואהב את הבוקר. הוא הפסיד המון שעות שינה כי אהב להישאר ער עד מאוחר בלילה ולהתעורר מוקדם מדי בבוקר. לוק יצא מהביתן ושוטט לאורך קו החוף של הים מעבר לגבעות.

אחרי שיטוט של שעה בערך, הבחין לוק שהוא לא הער היחיד במחנה. על סלע במים במרחק מה מהחוף ישבה ילדה ושרה. שיערה היה חום כהה וקלוע בצמה שהשתפלה במורד גבה. היא הייתה רזה, וכנראה גם נמוכה אבל קשה היה לדעת כל עוד היא יושבת. היא החזיקה מחברת, וכתבה או ציירה משהו. לאחר רגע של התלבטות קפץ לוק למים ושחה עד אליה. היא שמעה את רעש החתירה, והסתובבה לאחור. ״היי.״ קרא לוק וקפץ אל הסלע מצדו השני. ״מה אתה עושה ער בשעה כזאת?״ היא שאלה. ״אני מתעורר הרבה בשעות האלה, אבל נראה לי שהפעם זה היה סיוט. למה את כאן? מה את כותבת?״ הוא ניסה להציץ במחברת אבל היא הבינה מה הוא עושה וסגרה אותה מייד. ״קוראים לי ביאנקה.״ היא אמרה לבסוף. ״נצר האדס.״ ״אני לוק.״ הוא השיב באותו מטבע. ״ואין לי מושג מה או מי היו ההורים שלי, אבל אני חושב שאני נצר כי אני זוכר את שניהם מגיל שש.״ ״מה קרה להם?״ היא שאלה. ״תאונת דרכים.״ הוא ענה בקיצור. ״לא סביר.״ היא ענתה. ״בטח מפלצת הרגה אותם ובני האנוש ראו תאונה.״ לוק החוויר כשחשב על זה. ההורים שלו תמיד היו נושא רגיש, עד עכשיו, הוא מעולם לא החשיב אותם לחלק מהעולם שנכנס אליו, עובדה שהייתה מוזרה מאוד לאור העובדה שכולם דיברו רק על ההורה האלוהי שלו. ״אז את ערה כל יום בשעות האלה?״ שאל לוק לבסוף. ״כן.״ היא אמרה. ״בלילה הרבה יותר כיף מבבוקר.״ ״אני לא בטוח שאני מסכים איתך, אבל על זה אפשר להתווכח בפעם הבאה. מחר, באותו מקום באותה
שעה?״ ״בטח.״ היא ענתה. העיניים שלה היו שחורות, אבל משהו בשחור הזה היה עמוק. בדרך כלל עיניים שחורות נתנו לו הרגשה של חור שחור, אבל אלו היו שונות. משהו משך אותו אליהן. אל העיניים האלה. ליבו של לוק דילג דילוג אחד. ״זה רק כי מצאת ידידה חדשה.״ אמר המוח ללב. ״אני לא חושב כך.״ אמר לו הלב, ולמורת רוחו של לוק המשיך להתאמן בסלטות גם כשחזר למיטה בביתן אחת עשרה ושכב בעיניים פקוחות עד הבוקר.