הגיבור הלא מוגדר – פרק 7

"אדם!" צעקתי ורצתי לעברו.
הוא היה חיוור מאוד בפנים שלו ובשיער השחור שלו היו עלים רבים. הרגשתי את ליבו פועם חלושות.
רבים מהחניכים היו בטראומה קלה אחרי שקלטו שזירת הלחימה בחרב קרסה לחלוטין.
אני חושב שבשלב הזה היה מובן לכולם שמשהו לגמרי לא בסדר עם אדם. משהו באש שפרצה ובחיזיון המטריד הזה שלו של קריסת הזירה שהציל את כולנו.
…
הימים הבאים עברו יחסית בשלום. התחלתי להתאמן בלחימה בחרב (בחוץ), חץ וקשת והטלת כידון וכדומה. התרגלתי לריח בנפחייה והצלחתי אפילו להכין פסל חמוד של כלב בשיעור מלאכה.
מלקולם – אחד מאחיי לביתן אתנה לימד אותי כל בוקר יוונית עתיקה (וגם פיזיקה ומתמטיקה רק כי ממש רציתי). גיליתי שאין לי בכלל דיסלקציה ביוונית עתיקה כמו שיש לי בליטאית, אנגלית ועברית. מלקולם הסביר לי שזה בגלל שהמוח שלי מכוון ליוונית עתיקה. מהר מאוד הצלחתי כבר לקרוא קטעים ביוונית.
התברר שאני בינוני בכידון, קליעה וחץ וקשת אבל הצלחתי להתמודד יפה יחסית עם החרב. אני מניח שיצא לי די טוב. שמעתי כמה מחמאות.
אחת מהחניכות מביתן אפולו – אחת בשם קיילה בהתה בי כמעט כל הזמן שראיתי אותה. הרגשתי כבר לא בנוח שהיא מסתכלת עלי אבל באיזשהוא מקום קלטתי את עצמי מסתכל עליה ואולי גם קצת נהנה מזה. אומנם הסמקתי קצת יותר מהחלודה שעל כוכב הלכת מאדים אבל בכל זאת בתוך הראש שלי הרגשתי משהו משתחרר. לא ידעתי איך לתאר את זה אז פשוט עזבתי את זה בצד.
אדם בינתיים התאושש מהחיזיון שלו. אדם נהיה מאוד דחוי. אנשים ממש פחדו ממנו בגלל כל מה שקרה. אני קצת פחדתי ואני מודה שזה לא בסדר אבל הרגשתי קצת קושי לעכל את העובדה שהוא ממש חזה את העתיד. בשביל רבים מהילדים במחנה זה היה סימן מובהק שהוא בן אפולו. הוא אפילו היה דומה מאוד לחלקם אבל באימון חץ וקשת הוא ממש החטיא בעוד שבני אפולו קולעים למרכז על הניסיון הראשון שלהם בחייהם.
אדם היה נראה מיוסר כל כך מהרגע שכף רגלו דרכה על מדשאת מחנה החצויים.
"אדם, מה קרה?" שאלתי.
הוא הביט בי באומללות :"אני לא יודע איך חזיתי"
"לא זה" שיקרתי "אתה נראה כל כך סובל, מה קורה לך?".
"אתה לא תגלה לאף אחד?" שאל אדם בחשדנות.
"לא אגלה" הבטחתי.
"היה לי חלום מזעזע ביום שהגעתי למחנה החצויים" הוא אמר "ישבתי על גבעה בלילה. היה שם נהר נחמד שעבר שם ושמעתי קול צורח. איש ניגש אלי. הוא היה לבוש בגדים שחורים ולבנים, והעיניים שלו הן כאילו גרמו לי לשיכרון חושים. הוא צמצם אותן ובהה בי. הוא אמר לי שעשיתי את הדבר הלא נכון, שעשיתי טעות. שהלכתי בדרך לא טובה ושאם אני אמשיך כך אני אמות".
הוא התחיל לבכות.
"אל תבכה!" אמרתי לו "זה רק חלום".
"אני לא יודע" הוא ילל. יכולתי לראות כמה קשה לו ולא הסכמתי לזה. הוא הרי החבר הכי טוב שלי.
"תגיד, אתה חושב שהאיש הזה הוא…." התחלתי להגיד.
"הוא ההורה האלוהי שלי?" שאל אדם "יכול להיות".
"הוא נגלה לך בחלום ולא מכיר בך?" שאלתי.
העיניים הירוקות של אדם, לרגע יכולתי לזהות בהן את מה שתיאר כאשר הביט בעיני אביו. היה בהן ניצוץ מהפנט, מלא כריזמה ומטריד במקצת.
…
אנבת' נכנסה נסערת במיוחד אל ביתן אתנה. היא ספרה את כמות החניכים בשביל לוודא שכולם בפנים.
"מה קרה?" שאל בנג'מין.
"דבר נורא!" אמרה אנבת' "פעם ראשונה אי – פעם שדבר כזה מתרחש".
"מה?" שאלה אנג'לה.
"אתנה" אמרה אנבת' "היא נחטפה"
"אבל אלים נחטפים זה דבר שקרה" אמר בנג'מין.
"אבל היא לא נחטפה על ידי אל או טיטאן" אמרה אנבת' בדרמטיות "היא נחטפה על ידי חצוי".