הגיבור הלא מוגדר – פרק 22

"מה זאת אומרת את לא יודעת?" שאלתי.
"זה בטח הכלי שכולא את האלים" אמר אלון "תפתח את זה".
ניסיתי לפתוח עם היד אבל לא הצלחתי.
"תביא לי" אמר אלון. הוא גם ניסה אבל לא הצליח.
"רק רגע" אמרתי. הוצאתי מהתיק שלי את המוט ההוא שהפייסטוס נתן לי.
נטלתי את הביצה מידיו של אלון ואז דחפתי את המוט לתוך המרכז של הביצה. אור לבן עשה סיבוב סביב כל הביצה ויצר מין פתח. פתחתי את הפתח הזה ואז השתחררה מהביצה אנרגייה לבנה חזקה. הסטתי את המבט שלי וכשהספקתי לשמוע רעש החזרתי את המבט שלי.
זה היה איש גדול, בגובה שישה מטרים עם זקן לבנבן מטופח ועיניים כחולות. הוא היה לבוש חולצת פסים בצבעים מתחלפים – כחול ולבן.
"זאוס?" שאל אלון.
הוא הסתכל למטה.
הוא סקר במבטו את כולנו עד שמצא את קיילה. הוא עיווה את פניו ושלח את האצבע שלו אליה. האצבע שלו זימזה מאנרגייה.
"לא!" אמרה קיילה "מה עשיתי?".
"את חטפת את האלים" אמרתי "ולחשוב שהייתי מאוהב בך!".
"אבל אני נשבעת בנהר סטיקס שלא חטפתי אף אחד" אמרה קיילה.
ידעתי מה זה אומר להישבע בנהר סטיקס. אם היא משקרת, היא תמות בעוד כמה שניות.
היא לא מתה.
זאוס התפוגג משם.
כירון כנראה ראה אותו כי הוא הגיע בריצה.
"מה קרה?" שאל כירון.
"גילינו מי החוטף – קיילה" אמר אדם.
"איך לא עליתי על זה!" אמרתי "אם תשימו לב תמיד שנחטף אל היא לא הייתה".
"למה הכוונה?" שאלה מיכאלה.
"בפעם הראשונה שהפייסטוס נחטף – היא הותקפה בצד השני של האי. פעם שנייה – היא הייתה מחוץ לדלת של המוכרת. פעם שלישית – מחוסרת הכרה בחדר שלנו. פעם רביעית היא עלתה לסיפון בדיוק שנחטף אל" אמרתי.
"אתה צודק" אמר אלון "איך לא שמנו לב לזה?".
"ועוד יותר מזה, שהיינו על האי, קיילה הייתה היחידה שלא אמרתי לה שזה הפייסטוס והיא ידעה את זה גם בלי שאמרתי לה" אמרתי.
"אבל נשבעתי בנהר סטיקס שלא חטפתי אף אל" אמרה קיילה.
"ואת בחיים" אמרה מיכאלה.
"מאוד בחיים" אמרה קיילה.
"אז משהו אחר חטף אותם אבל הפליל אותך" אמרתי.
"אתם צריכים לשחרר את האלים ולהגיע לאולימפוס" אמר לנו כירון.
…
את פוסידון לא הייתה בעייה לשחרר. פשוט הייתי צריך להשתמש שוב במוט.
את ארס הייתי צריך לשחרר עם יותר כוח – אני אלון ואדם.
כל פעם ששיחררתי אל אז הכדור היה מתכווץ ואז היה יותר קשה.
הביצה שעטפה את אפולו דחתה לחלוטין את המוט. בשלב הזה ניחשתי שצריכים כמות של אנרגייה בשביל לפתוח כל שלב בביצה. ככל שהשלב מתקדם יותר כך צריכים יותר. בשלב הזה כירון כבר הודיע לכולם ועידכן את כולם. החבר של אנבת' – בנו של פוסידון (שמו פרסי אם אני לא טועה) התנדב לעזור והפגין שליטה מדהימה במים שהצליחה לפרק את הביצה. אפולו השתחרר אבל לא ראינו אותו, הוא פשוט המריא לאולימפוס.
הפעם הכוח של פרסי לא הספיק והיינו צריכים משהו חזק יותר. ילדה אחת בשם פייפר התנדבה לנסות. הסבירו לי שהיא בת אפרודיטה ויש לה יכולת דיבור הקסמה. הביצה לא נפתחה לה.
ניסיתי להשליך אותה על הרצפה.
"תפתחי ביצה מעצבנת!" צעקתי עליה. לפתע אור כסוף הופיע שם. רק רגע, האור הכסוף הזה. הוא פעם שיכנע את המנהל להאמין לי במה שקרה עם אלון בבית ספר, אז אולי האור הכסוף הזה מגיע ממני?.
הביצה נפתחה. הפייסטוס השתחרר.
"מה זה היה?" שאלה פייפר.
"דבר כזה מעולם לא ראיתי" אמרה אנבת'. הרבה חניכים התלחששו. שנאתי את תשומת הלב. אני שונא לעמוד במרכז.
"בואו נתרכז בביצה, צריכים כמות אדירה של אנרגייה לשחרר את אתנה" אמרתי.
"תשאירו את זה לי" אמר ילד בלונדיני אחד.
היה לו מטבע ביד הוא השליך אותו וזה הפך לרומח מזהב.
אלון פער עיניים.
"אתה חייב לגלות לי איפה השגת את זה" מלמל אלון.
הילד חייך ופלט צווחה. הרומח כאילו לכד ברק שפגע בביצה. היא נפתחה.
"זהו?" שאלתי.
הביצה נהיית קטנה יותר.
הרעדתי את הביצה. עדיין היה משהו בפנים.
"צריכים ללכת לאולימפוס" אמר כירון. הוא החווה לנו בידו לעבר ארגוס שהניד מפתחות בידו.