הגיבור הלא מוגדר – פרק 18 – מפלצת בקולוסיאום.
הודתי בשקט לקיילה על כך ששכנעה את אלון ואת אדם לקחת מונית לוקולוסיאום. לא ידעתי מה יהיה שם אבל אם אתנה שלחה אותי לשם ככל הנראה שעליי ללכת לשם. אחרי החלום שלי הרגשתי הרבה יותר גרוע שאיבדתי את בנג'מין. הבנתי פתאום שבנג'מין היה אח שלי ובקושי הכרתי אותו אבל, משום מה היה לי מאוד קשה. למדתי לחבב את הילדים בביתן שעזרו לי להסתגל לחיים במחנה, לאלו שעזרו לי עם היוונית העתיקה. ישנתי איתם. ידעתי שלא משנה מה, אני לא רוצה לאבד עוד אח.
אלון היה עסוק כל הדרך בלהשחיז את החרב שלו. אדם הסתכל דרך הנוף ומידי פעם פלט עובדה כלשהי על הנוף הנשקף. הוא היה מעולה בגיאוגרפיה, ואני מודה, גם העתקתי ממנו מידי פעם במבחנים בגיאוגרפיה. במבחנים שבהם לא קיבלתי פטור מלעשות את המבחן בגלל הדיסלקציה וממש הייתי צריך לעשות מבחן כתוב במקום מבחן בעל-פה.
היינו שקטים במיוחד יחסית לעובדה ששלושה מהנוסעים היו בעלי הפרעות-קשב.
הנהג עצר לנו בקולוסיאום ונתנו לו את הכסף וירדנו.
"אז לאן ללכת?" שאלה אותי קיילה.
"בואו נכנס, נהיה כמו תיירים" אמרתי.
הייתה זו שעת ערב והקולוסיאום היה יחסית ריק. רק ארבעתנו, ילדה שנראתה בת שלוש עשרה וגבר גדל גוף כהה עור.
"יש לי תחושה רעה לגבי המקום הזה" אמר אלון.
"כן" חשבתי לעצמי. בדרך כלל כאשר יש מעט אנשים, אחד מהאנשים האחרים הוא מפלצת.
הילדה הקטנה החזיקה מצלמה וצילמה.
היא הסתובבה לכיווננו ואז ראתה אותי.
"לואיס?" היא שאלה בקול רם והתקרבה אלי.
הסתובבתי אחורה כדי לראות אם יש שם עוד משהו.
"לואיס? זה אתה?!" היא קראה בשמחה.
"את מדברת עלי?" שאלתי.
"כן" אמרה הילדה בהתרגשות.
"לא, אני מצטער אבל אני לא לואיס, מי זה לואיס?" שאלתי.
"זה… היה חבר שלי, הוא נהרג" אמרה הילדה.
היו לה עיניים חומות חמימות ונעימות כאלה ועור יחסית בהיר.
"אני מצטער בשבילך" אמרתי לה.
"כן, הוא היה מאוד דומה לך אבל לך יש עיניים אפורות" היא אמרה "נעים מאוד, מיכאלה". היא הושיטה לי יד.
"לאון" השוטתי גם אני יד ולחצנו אותה.
"מה אתה עושה כאן?" שאלה הילדה.
"אני מניח מה שאת עושה, מתיירת" אמרתי.
"המממ… אני כאן במשימה" אמרה הילדה.
זיהיתי בעיניים שלה מין גוון ורדרד כזה. היו לה תווי פנים של הרבה ילדות מהמחנה, אבל אילו?.
"את חצי אלה?" שאלתי. זה היה סיכון גבוה.
היא פערה את העיניים שלה.
"איך ידעת?" שאלה.
"אני זיהיתי אותך, רגע את… בת אפרודיטה?".
היא החליקה את היד שלה על השיער שלה.
"כן" היא אמרה "ואני מניחה שגם אתה חצוי, בן אתנה".
הנהנתי.
"גם לואיס היה חצוי במסע חיפושים?" שאלתי.
"כן, בן של הפייסטוס" אמרה מיכאלה.
"הפייסטוס שנחטף" אמרתי.
"שמעתם על זה? על זה המסע חיפושים שלכם?" שאלה מיכאלה.
"כן" אמרתי "האמת שאבד לנו חבר אחד, אולי תרצי להצטרף אלינו?".
מיכאלה אל הספיקה לענות כי שמעתי צרחה משמאלי.
האיש נעלם ובמקומו עמד יצור בגובה שני מטרים, שרירי מאוד ומפחיד. הוא החזיק בקיילה ביד שלו.
אדם ירה עליו חצים ואלון ניסה לתקוע לו בברך את החרב אבל הענק בעט בו.
מיכאלה שלפה פגיון ורצה אל הענק (חשוב לציין שקודם בדקה את עצמה בלהב).
לא לא היה כלום להילחם איתו, אני היחידי שהיה ללא נשק.
"קח" זרק אלי אדם את החנית של קיילה שנפלה על הרצפה.
"עכשיו הזמן לתקוף" חשבתי לעצמי.
תגובות (11)
היי, זה דווקא ממש יפה. איך לא ראיתי את זה???
אני מתחילה לקרוא ה-כ-ל.
תקדיש לי פרק פה, בסדר?
אוקיי, קיבלת לעצמך הקדשה לפרק 19.
אה, וגם לפנימייה פרק 48 כי כבר כתבתי וחבל למחוק.
בסדר גמור :) (ישש)
תודה!!!
ראיתי את התמונה החדשה. היא ממש יפה :)
תודה רבה!.
וווואי. אור, הסיפור הזה מ-מ-ש יפה!! אני מקווה שתמשיך מהר.
יש לך את הכתיבה של ריק ריידן, אתה מוצלח מאד!!
תודה שאתה מקדיש לי ת'פרק הבא!!!
ירדן, אם היית חצי אלה, איזה היית רוצה להיות? אני צריך עוד גיבורה כלשהי לסיפור וחשבתי אולי לצרף אותך כאות תודה על התגובות הממש משמחות שלך.
אור, כתבתי את חלק ב'. הידד !
כדאי לך לקרוא אותו – בפרק הזה נחשפים המון סודות.. הרי זה פרק הסודות !
אור אני חושבת שכתבתי לך כבר באיזה מקום.
הייתי מאד רוצה להיות בת פוסידון (אני אוהבת מאד מים)
וממש תודה שאתה מצרף אותי :) חג שמח.
יהיה אכפת לך שיהיה לך רומן?