הגיבור הלא מוגדר – פרק 17 – ההתגלות השנייה.

"אלים רומיים?" שאל אלון "למה שיכוונו אותנו לאלים הרומיים? אתם בטוחים שמדף אחד פשוט אפשר להגיע לאלים הרומיים?".
"כן" אמרתי.
"אבל אתם בטוחים?" שאל אלון "איך אפשר לדעת".
האמת שאלון העלה נקודה חשובה מאוד. הוא הפתיע אותי. הייתי בטוח שהוא רק יכשיל את המסע שלנו אבל מסתבר שהוא דווקא חיוני ולא רק בקרב.
"אתה יחסית חכם לבן ארס" אמרה קיילה.
"מה?!" כעס עליה אלון "איך את מעזה…".
"היי, די, אסור לנו להיגרר למריבות פנימיות" אמר אדם.
"אדם צודק" אמרתי "אז אנחנו בטוחים שצריכים לטוס לרומא?".
"כן" אמר אדם "אני יכול להרגיש".
"אתה בטוח?" שאל אלון.
אדם הנהן.
..
לקחנו מונית לשדה התעופה. היינו צריכים לחשוב מאיפה להשיג כסף. הרעיון היה של קיילה. היא התחילה לנגן בכינור הגנוב ברחוב ואלון נידב כובע ואנשים ממש זרקו לכובע כסף. אחר כך אלון הציע למכור את הכינור. קיילה וויתרה עליו באי-חשק מובהק.
בסופו של דבר הרווחנו עוד כ – 300 דולרים נוספים.
"יש לנו מספיק לטיסה לרומא" אמר אדם.
"אני לא רוצה לעלות שוב על המטוס" אמר אלון.
"אל תדאג, הפעם אנחנו נדע איפה המצנחים" אמרה קיילה.
…
במטוס יצא לי לישון ולחלום חלום.
הייתי שוב פעם בתא הקטן והחום ההוא וראיתי שוב את אמא שלי – אתנה. הפעם היא ישבה שם.
"שלום לך, לאון" היא אמרה.
הייתי עצוב מידי בשביל לענות. נזכרתי במוות של בנג'מין. אתנה ככל הנראה קראה את מחשבותיי כי היא הסתכלה עלי בסבר פנים חמור.
"שמעתי על בנג'מין" היא אמרה.
"אבל היה מצנח חופשי שם! אמרתי לו שהוא שם אבל הוא לא הקשיב לי, היהירות שלו הרגה אותו" אמרתי.
"זה הפגם הבסיסי באופי של בני אתנה – חטא ההיבריס" אמרה אתנה.
"הגאווה" ניחשתי.
אתנה הנהנה. "ככל שתמהר לשלוט בו, כך תמהר להיות חצי אל דגול יותר".
"גם אפולו נחטף" אמרתי "וגם הפייסטוס".
"אז כעת אני לא היחידה" אמרה אתנה "אנחנו סומכים עליך, בן, ואני סבורה שלא תאכזב".
דמותה של אתנה החלה להתפוגג. "ולאון, תלך לקולוסיאום". היא אמרה והתפוגגה לחלוטין.
…
נחתנו ברומא בשלום.
"אני רוצה לראות את הקולוסיאום" אמרתי.
"מה עכשיו קולוסיאום?" שאל אלון "אנחנו באמצע מסע חיפושים".
"אני רוצה לראות את הקולוסיאום וחוץ מזה, יש לי הרגשה טובה על זה" אמרתי. לא רציתי לגלות להם על החלום שלי.
"אז לקולוסיאום" אמרה קיילה.