הגיבור הלא מוגדר – פרק 11

אוקיי. הנה כל מה שלא הגיוני בסיפור עד כה:
א) אדם הוא בן של ארטמיס – אלה בתולה שמעולם לא ילדה ילדים, מעולם לא התאהבה.
ב) לאדם יש יכולת נבואה שממש לא מתאימה לארטמיס.
ג) אדם החטיא בחץ וקשת במחנה אפילו שהוא בן של אלת החץ וקשת.
לעוד משהו זה נשמע סיפור הזוי?. אם לא, לכו לקרוא קצת מיתולוגיה יוונית ואז תבינו. עשינו עסק?.
בכל מקרה, בנג'מין התחיל לתחקר את העבר של אדם. אדם נראה תשוש ולא היה נראה שהוא מוכן לשתף פעולה אבל הוא סיפר אוטוביוגרפיה ברמה מאוד גבוהה.
אלון בינתיים ישב וטחן ממתקים שקנה בדיוטי-פרי בזמן שקלייה השתמשה בתיק שלה ככרית וישנה קצת לפני הטיסה שלנו ללונדון.
שמעתי קריאה ראשונה לטיסה שלנו אחרי כמה זמן וכולנו הלכנו לשער שלנו. אתם יודעים, במבט לאחור, הייתי צריך לחשוד בטירוף שאחרי שפגשתי את המפלצת השנייה שלנו אני צריך לחשוש מהעובדה שהיו בדיוק חמש מקומות פנויים ללונדון ובמקרה הם בשורה אחת ואנחנו חמישה חצויים שמושכים הרבה ריח. הייתה לי הרגשה שבפעם השלישית שלי מול מפלצת אני לא אקבל גלידה. זאת הייתה הפעם הראשונה שקלטתי כמה קשה זה להיות חצוי.
אני משוכנע שרובכם חושבים על "הייתי רוצה להתחלף איתך" אבל אני כבר ממליץ לכם שלא. אם הייתם רואים את הגיגאנט מול העיניים שלכם, שומעים את רחש הנחשים שידעתם שבעוד רגע יכישו אותך ויגרמו לך לאבד את הדבר היקר שמכונה "חיים" הייתם חושבים פעמים אם להיות בני אלים.
אז אולי יצאו כמה הצלחות כמו הרקולס, פרסאוס, תזאוס וכדומה אבל רק שתדעו, מידע אישי, יש לפחות פי 5 גיבורים שנקטלו בידי מפלצות מאשר גיבורים שעלו לגדולה.
המטוס המריא ואני פחדתי. הייתי כל כך לחוץ. הלכתי לשירותים ואז קלטתי את הדבר הזה. הדבר הזה שהוכיח לי מעל לכל ספק שמשהו כאן מאוד מסריח.
"קיילה" לחשתי.
"מה?" היא שאלה בקול רם.
"ששש" אמרתי "בשקט, בנג'מין, אדם, אלון, תקשיבו, אנחנו צריכים לרדת מהמטוס עכשיו".
"למה?" שאל אותי בנג'מין.
"משהו כאן לא בסדר, אמרו לנו שיש חמישה מקומות ריקים בלבד שאנחנו תפסנו אבל יש עוד כמה כיסאות ריקים!"
"אז מה?" שאל אלון.
"אתה לא מבין?" שאלתי "שיקרו לנו, למה שישקרו לנו אם לא יירצו לרעתנו?".
"לאון צודק" אמר בנג'מין "צריכים להשיג מצנחים".
"אני אלך לחפש" אמרה קיילה והלכה.
חששתי שאולי גם שמעו את השיחה והולכים לרסק את המטוס, אבל מה עם כל הנוסעים במטוס? אולי אף אחד מהם לא בן אנוש אלא מפלצת?.
הרגשתי איך המוח שלי נמס בהדרגה. הפרנואידיות הזאת היא ממש לא במקום.
"מצאתי רק ארבעה מצנחים" אמרה קיילה כשחזרה. היא חזרה עם תיק יד מאוד נפוח.
הבטתי באחרים. משהו כאן יצטרך להקריב את עצמו.
"רק ארבעה?" שאל בנג'מין בלחץ "אבל… זה לא הגיוני".
"ברור שזה הגיוני" נזפה בו קיילה "זה שאתה חושב שאתה גאון הדור רק כי משהי חכמה נתנה לך חיים לא אומר שאתה צודק תמיד".
בנג'מין נראה כעוס. משום מה תמכתי דווקא בקיילה. או שזה, לא בדיוק בלי סיבה?…
"אני אקריב את עצמי" לחש אלון.
"אתה?" שאלתי.
"כן חנון, אני" אמר אלון.
"אבל… לא, אתה לא" אמרתי.
אפילו שאלון היה מגעיל אלי בהתחלה לא יכולתי לתת לו למות. למעשה, לא יכולתי לתת לאף אחד למות.
"רק רגע" אמר בנג'מין. הוא קרא לדיילת. הדיילת הגיעה.
"כן?" היא שאלה.
"את יכולה בבקשה להביא לי שקית זבל?" שאל בנג'מין.
"אתה יכול לתת לי את האשפה" אמרה הדיילת.
"לא, אני רגיל יותר לשקית זבל" אמר בנג'מין.
הדיילת גלגלה עיניים והביאה לבנג'מין שקית זבל.
"אתה מתכוון לבנות עם זה מצנח?!" שאלה קיילה.
"כן" אמר בנג'מין.
הוא לקח את הקשית מהמים שלו וחורר את השקית.
"למה חורים?!" שאל אלון.
"עזוב, משהו בפיזיקה" אמר בנג'מין.
אחרי כמה זמן בנג'מין סיים להכין מזה מצנח לתפארת מדינת ארצות הברית (לא ישראל, הוא לא מישראל הרי).
"אנחנו מוכנים לצנוח" אמר בנג'מין.
האור הכתום של "לחגור חגורות" הופיע.
"אנחנו נכנסים לכיס אוויר" אמר הטייס "כיס אוויר שבו נהרוג את חמשת החצויים הלא רצויים".