הבת של זאוס – נסיכת השמיים – פרק שני

פרק 2 :
למחרת שוב הילדים המשיכו ללעוג להיילי. היא חשבה לעצמה – אין סיכוי שאני משתתפת בתחרות הזאת שכל התלמידים לא סובלים אותי. אני אלך היום למנהל ואגיד לו שאני פורשת. –
המורה למתמטיקה נכנסה לכיתה עם חיוך רחב והכריזה : "בוחן פתע" !
שיט, – חשבה לעצמה היילי, – אני לא מבינה כלום במתמטיקה. – למזלה המנהל נכנס לכיתה וקרא לה לצאת. שיצאה הוביל אותה לחצר שם פגשה : איש בכא גלגלים ושני ילדים (בן ובת) אחד מכל צד שלו. האיש בכיסא הגלגלים דיבר, "אני כיירון זה פרסי וזאת אנבת". "המנהל סיפר לי על הכישרון שלך, "ובאתי לשאול אותך אם את רוצה לעבור ללמוד אצלי בפנימייה לכישרונות צעירים".
"ברור שאני רוצה". ענתה מיד היילי.
"אבל אני אצטרך כמובן אישור הורים". הוסיף כיירון.
המבט של היילי דעך. "אין לי הורים". אמרה. "אף פעם לא פגשתי את אבא שלי", "ואמא שלה מתה שהייתי בת שלוש".
"אז איפה את גרה" ? שאל כיירון.
"בבית יתומים, "בהמשך הרחוב".
"טוב אז קחי את התיק שלך", "ואני אסיע אותך לבית יתומים". כדי שתוכלי לארוז את הדברים שלך". אמר המנהל.
"אוקי". אמרה.
"פרסי, אנבת. "לכו אתה ותעזרו לה". אמר כיירון.
הם הלכו לעבר הכיתה. "אני פרסי". אמר הבן. "אנבת", אמרה הבת.
"אני היילי". אמרה היילי. היילי נכנסה לכיתה. (היא רצה לכיתה עד שפרסי ואנבת השיגו שני מטר מהכיתה.)
"היא לא נראית כל כך מסוכנת". אמר פרסי. "היא נראית לי ממש נחמדה".
"היא סירנה". "תזכור את זה". ענתה לו אנבת.
היילי יצאה מהכיתה. פרסי ואנבת השתתקו.
"מה קרה" ? שאלה היילי. "טוב, "בטח ריכלתם לי על השיער". "אני לא צבעתי את השיער שלי באדום! נולדתי ככה ! נראה לי שאני אצבע אותו לשחור". אמרה בעצב.
"לא". אמר פרסי. "לא דיברנו על השיער שלך. אמרנו שאבא שלך בטח ממש דביל". "איזה אבא יעזוב בת כמוך?" אמר פרסי שידע מי שלה והאמין שהוא דביל.
"באמת? אתה באמת חושב ככה" ? נדהמה היילי.
"כן" אני באמת חושב ככה. ענה לה פרסי.
פרסי אנבת והיילי השתתקו, ואת כל השיחה הם עברו בשתיקה.
המנהלת של הבית יתומים הייתה שמחה שהיילי עוזבת, וכך גם כל היתומים, הם לא היו עצובים שהילדה המשוגעת שמאמינה שקיימים אלים אולימפיים, חצי אלים, מפלצות ושדים, עם השיער האדום, עוזבת אותם בלי לחזור.
אחרי שפסי אנבת והיילי יצאו מהבית יתומים, כיירון וג'ון דיברו. אז לשלושה לא הייתה ברירה אלה לפתוח בשיחה.
"מה הכישרונות שלכם" ? שאלה היילי. אנבת ופרסי קפאו.
"אני רוקדת". אמרה אנבת אחרי דקה.
"אני מצייר לא רע" אמר פרסי.
"אני רוצה לראות" ! אמרה היילי. "אני אשים שיר ואת תרקדי".
"בינתיים". אמר פרסי. "אני אביא ציור שציירתי". "לכיירון יש אחד באוטו".
"אני שמה שיר". אמרה היילי ופרסי רץ להביא ציור מהאוטו של כיירון.
השיר התחיל ואנבת רקדה כמו מקצוענית.
שנייה אחרי שנגמר השיר פרסי חזר עם ציור שהבת של אפולון ציירה.
"רקדת מדהים". אמרה היילי.
"תודה." אמרה אנבת והשתתקה.
"ואו, איזה ציור מהמם!" אמרה היילי, "מצייר לא רע עלאק. אתה מצייר מדהים!"
"תודה" אמר פרסי מחייך וצוחק בליבו לעובדה שהוא לא צייר את זה. "מה הכישרון שלך?" שאל פרסי את היילי.
"אני שרה…." אמרה היילי והשתתקה. "אני לא שרה עד כדי כך טוב שקיבלו אותי!" פלטה בטעות.
"את בטח לא שרה כזה גרוע!" ניסתה אנבת לעודד אותה.
"תשמיעי לנו שנייה." אמר פרסי שנכנס לזה יותר מידי חזק.
– הוא כזה דפוק! – חשבה לעצמה אנבת.
"באמת?" הופתעה היילי. "בדרך כלל אף אחד לא רוצה שאשיר."
"אני כן." אמר פרסי וחייך
אנבת' דאגה. איך יוצאים מליפול לכישוף של סירנה? אבל למזלם של אנבת ופרסי היילי רק השמיעה להם את ההקלטה שאחד מילדי הכיתה העלה לאינטרנט כדי שכל הכיתה תוכל לצחוק עליה, הכישוף עדיין פעל אבל חלש יותר.
"ואו!" הודהמה אנבת, היא שמעה כמה סירנות שרות בחיים שלה עם תליון ההגנה שלה (שפרסי הצליח לשבור). אבל זאת שרה הרבה יותר יפה מכולן ביחד!
"את, את מדהימה!" אמרה אנבת' בלי שהצליחה לעצור את עצמה.
"תודה…" אמרה היילי בהפתעה. היא לא הייתה רגילה שאנשים מחמיאים לה.