הבת של ארטמיס הגדולה מכולן- פרק 2

ארטמיס חלמה חלום משונה ביותר. שני התינוקת גדלה וגדלה והפכה לענקית- כגודל של האלים בזמן כינוסים. אמילי וג'ו צעקו ברקע, ולפתע- זאבים ועיטים באו, וגם הם גדלו, שני פחדה, לאט לאט מפלצות הגיחו מהצללים והתחילו לתקוף אותה ולהרוג אותה, היא צרחה ובכתה. ארטמיס צעקה לביתה ואמרה לה להחזיק מעמד, אך שני קרסה ונעלמה באור כסוף. ארטמיס התעוררה בבהלה. מעולם לא היו לה חלומות ובוודאי שלא חזיונות, הזיות וסיוטים. רק לבני תמותה יש. אבל איך יכלה לשים את ביתה בתחנה? היא יכולה למשוך מפלצות גם אם היא לא מודעת לכך. ההפך- שני תמשוך יותר מפלצות כי היא יותר מחצויה (ופחות מאלה) היא חצי אלה וחצי ירח- (לא ממש הגיוני) היא ילדת ירח! איך היא תשרוד? ארטמיס רצתה לקחת אותה- אבל התשישות ניצחה אותה, ובלי לשים לב, היא שקעה בשינה פעם נוספת, אך הפעם שינה נטולת חלומות.
כשהתעוררה פניו של תאומה אפולו חייכו מעליה, שערו הבלונדיני התנפנף והוא התאמץ לא לצחוק. בזמן אחר היא הייתה אומרת לו -ברוגז- שיעיף את הפרצוף המכוער שלו ממנה (למרות שפרצופים של אלים הם שלמות. חיוך עם שיניים ישרות, גוון עור שזוף, לרוב עניים כחולות או בצבע יפה אחר ושיער מדהים) ואז הייתה משלחת אליו ציפורים, צביים ואיילות נגדו, וכך הייתה נפתחת בניהם מלחמה שטותית לא מזיקה. אך היום לא היה בכוחותיה לעשות זאת "אפולו, בבקשה די" היא אמרה. אפולו נראה מודאג, הוא ציפה שארטמיס תתנפל עליו ותכעס שהוא צפה בה ישנה (מחזה חמוד ביותר) וכך הוא היה יכול לדעת שהיא בסדר, אך מצבה לא השתפר. גם ארטמיס הייתה מודאגת, למה היא לא כועסת? לאן הלך הכוח שלה? זה כאילו היא נושאת את קללת הטיטאן, או נלחמת בגאיה.
"סידרתי הכול" אמר אפולו "עכשיו, ברגע זה, כל האלים מתכנסים באולם הגדול" בבת אחת כל זיכרונותיה שבו אליה, היא נזכרה בילדתה ובתחנה ובהכול, והכי- הפחד שהיה בה לגבי תגובת האלים התעצם. אולי נדמה שכל 12 האלים חיים באחווה וכוחות משותפים, זה לגמרי טעות. זאוס שלט בכולם, כולם פחדו שמא יטיל עליהם עונש ויקח להם את האלוהות (זאוס, מצטערת על זה, אבל אתה ממש רגזן וזועף). מה אם זה מה שיקרה? טוב, לפחות היא תוכל להיות עם ביתה. אך מה אם כל האלים יכעסו עליה ו"יחרימו" אותה?
"את צריכה להתארגן" הזכיר לה אפולו לפני שטבעה במחשבות. "אין לי את הכוח לבחור, תבחר בשבילי" אמרה ארטמיס בעצב. אפולו הופתע ממש, הוא זהר. מעולם, במהלך כל ה4,000 ומשהו שנים שלו כאל, ארטמיס לא ביקשה שיבחר לה בגדים. אפולו צחקק שחשב על הפדיחה שארטמיס עשתה לו שהיה במצבה שלה, כשהלבישה אותו בתלבושת הציידות שלה. זה היה הזמן המושלם לנקמה. "בסדר" הוא ענה. בהבזק אור, ארטמיס הופיע כשהיא לובשת טוגה גברית לבנה חשופה עם נגיעות ברונזה וזהב עם המון סלסולים ותחרה. היא לבשה נעלי עקב (בזהב) גבוהות ומגונדרות במידה מגוחכת וכתר זהב עם יהלומים לראשה. היא ענדה תכשיטים רבים נוצצים וכבדים. מוגזם לגמרי. ארטמיס הביטה בו בזעף במבט של נו באמת, אתה צוחק עלי או מה כאילו? אפולו צחקק והבזיק שוב. הפעם ארטמיס הייתה לבושה בכיתון יווני לבן, עם חגורה בצבע כסף. נעליה היו סנדלי עור (כמו הנעליים של הציידות שלה) ועל ראשה לבשה עטרת (כמו ששמה לאפולו לפני חודשיים). צללית כסופה איפרה אותה ותכשיט כסף דק נח סביב צווארה. לצד שערה הגולש הכסוף ועיניה הכסופות-צהבהבות כירח המראה היה יפה וכסוף בהחלט.
"זה יותר טוב, כמה זמן ישנתי?" אמרה, "יום וחצי" ענה אפולו בצחקוק. ארטמיס כמעט נפלה מהמיטה בתדהמה. "טוב, קחי לך נשימה ותבואי, בסדר? תני לראש להירגע" אמר אפולו. ארטמיס הנהנה ותהתה לעצמה שלמה בתקופה האחרונה היא מצייתת לאפולו בלי לחשוב, אולי זה בגלל שהחכים ונהיה נחמד יותר, למרות שנשאר נודניק מעצבן (ככה זה אחים). אפולו חייך את חיוכו הזוהר והתפוגג באור זהוב.
ארטמיס נאנחה, היא חשבה על ילדתה החדשה. קטנה כל כך, שונה כל כך. היא אף פעם לא הייתה אמא, היא לא ידעה מה לעשות איתה. אולי האלים יסכימו שתתגורר איתה, תקווה ניצתה בליבה, אולי המצב לא גרוע עד כדי כך. בתקווה זו, היא התפוגגה לאולם הגדול.