הבת של .. | עונה 1 – פרק 6

ההרפיה , שטוענת ששמה הוא קלריסה דריקטון , בלעה את רוקה . מבטה לא היה ממוקד כ'כ בי , אלא יותר בסוס שעמד תחתי – איתן וזועף . אולי קצת משועשע . מבטה המופתע של קלריסה אמר כמעט הכל ; התאפקתי לא להגיד לה : אני יודעת .. איך לעזאזל הסוס הזה בחר בי ? למה ? לא יודעת .
אמרתי כבר , אבל יש אגדה על אריון , שהוא אינו נותן לרכב עליו . אני עדיין לא יודעת את הסיפור המלא .. כדי שאקרא על זה או משהו , הזכרתי לעצמי והחזרתי את מבטי המהורהר אל קלריסה דריקטון .
לפתע קלריסה החלה להתפתל , להשתנק ולהיאבק בעצמה . היא קרסה אל הקרקע , מבטה קפוא וחץ ענקי שיפד את בטנה . דם סגלגל גאה ממקום הפצע , זורם בשקט אל האדמה ומתחלחל בה . ההלם לא הספיק להכות בי , לשסע בי את כל כוחו , וכבר גופתה המתה נבלעה בתוך המון פרחים לבנים ופרפרים סגולים שפרצו במהירות מסחררת מהמקום שבו לפני שנייה הייתה . אריון בהה במחזה באדישות מוחלטת .
ההלם שיתק אותי , כמו את נשמתי – שנעתקה . הפה שלי התייבש מיד , וצער רב עלה בי . למרות שלא הכרתי אותה , הייתי שמחה להכיר אותה . היא נראתה קצת מלחיצה וכל זה , אבל .. חבל . יכול להיות שהייתי מתגברת על זה והיה יוצא מזה משהו , חשבתי . החוסר אכפתיות שהיה בי זעזע אותי ומיהרתי לוותר על המחשבה . פחדתי עדיין להתקרב אל מקום-המוות , כמובן . הפרחים והפרפרים מיהרו להיבלע באזור שאני מניחה שהוא יער . אולי יותר חורשה . הפרחים האחרונים נעלמו באדמה בקול שליקה , כאילו האדמה מוצצת אותם פנימה ; איכס , אמרתי לעצמי , עוד מחשבה מגעילה . הפרפרים האחרונים , שלא כמו הפרחים , התאדו באוויר ואפר שחור-אפור נפל אל האדמה בגרגירים שהסגול הכיפי שהיה בהם נעלם לגמרי .
עדיין משותקת , כמו נפלתי מגבו של אריון והתיישבתי על האדמה . ממש כמו ג'לי שאיזבל הייתה נוהגת להכין לי , 'זלגתי' מאריון . הבטתי במקום שלפני רגע הייה בו גופה של הרפיה והמון פרחים ופרפרים .. התרוממתי קצת וניגשתי לאזור , ברכי מכופפות וידי נוגעות באדמה . ניסיתי לחוש חיים , אולי איזה תזוזה כזאת שממחישה את קיומם של תולעים או משהו . אבל לא , שום דבר לא זז . שום דבר שיכול לעזור לי להאמין שהכל פה הגיוני ! לעזור לי לעכל הכל ולעודד את עצמי במציאות לא נכונה , להשתמש בזיוף כדי להמשיך קדימה ללא להתפרק . קמתי , ניסיתי להתאושש מהתחושה המזועזעת שאחזה בי ולהתנתק מההלם השוצף בגופי בגלים דמיונים , אבל ללא הצלחה . ידי טיפסו ואחזו בצווארו העבה של אריון , מחזיקות אותי עומדת על רגלי שרעדו כעת . לא אהבתי להרגיש כ'כ חסרת אונים ומפוחדת ; עם מישהו יבוא , או משהו , סליחה , וינסה לעשות לי משהו ..? אני לא אוכל להגן על עצמי ככה ! מנותקת מין המציאות , מפוחדת ומזועזעת לגמרי . שבורה , בקיצור . אריון הביט בי , עייניו עייפות קצת ורגועות . לא הייה לי את הכוח לשאול אותו , לשוחח עימו על דבר .
אבל דבר אחד תפס את מחשבותי , אחז בהם בצורה משתקת וגרם למחשבותי לחזור לנושא כל הזמן ..
מי ירה את החץ ?