הבת של .. | עונה 1 – פרק 4 : פרידות זה דבר רע .

נתתי לידי להיכרך סביב חוטמו הארוך של אריון . ידי ליטפו אוטומטית את שריריו המשודרגים שנחו , זעים מתחת לידי . עייניו נעצמו באחת , ריסים שחורים אופפים את העפעף , שחורים וארוכים .
הרגשתי שלווה אין סופית וכבר לא פחדתי שמה תעלם התחושה המרגיעה . ידעתי שאריון הוא מקור לביטחון , לאהבה , בעצם להמשך חיים בטוחים .
מה שבאמת חסר לי עכשיו , חשבתי ונחרתי בבוז . אריון פתח את עיניו באחת למשמע הקול והרגשתי חבל דק -שזיהיתי כמובן- נכרך סביב ראשי , בדמיון כמובן , ו"מקשיב" למחשבותי .
הסוס האנושי לגמרי הביט בי עמוקות וצהלה עמומה , שמחה למדי , נפלטה מפיו ועיניו שידרו שמחה . ממש יכולתי לדמיין חיוך עולה על שפתיו .
ניתקתי את ידי מאריון , מפנה את גבי עליו בזהירות , מפחדת לפגוע בכבודו וידי נפלו אל צידי גופי . החזרתי את מבטי אל איזבל וטום , הורי המאמצים , ושקעתי בפרצופם המופתע .
הם מכירים את אריון , אך אינם יודעים על יכולותיו . הם יודעים דברים שאיני לא , ולא מספרים לי . אני אמורה ללכת עם אריון , סוס , אנושי לגמרי חייבים לציין , לאיזה-שהוא מקום לא ידוע . שם אני אמורה להתגורר ולחיות , ללמוד דברים ולגלות מי הוא "ההורה האולימפי שלי" .
איזבל התקדמה לעברי , מניחה את ידה על כתפי שהיא עצמה רחוקה ממני בכמה סנטימטרים . מבט אימהי ודואג היה על פניה ונקבע שם . חיוך מאולץ הופיע על פניה והיא העבירה את אחת יידיה על פני .
נשכתי את פנים-הלחי שלי , מרגישה קצת בטעם חולדתי בפי . אני נוהגת לנשוך את פנים-הלחי שלי שאני לחוצה , או מובכת , או שמה סתם נמצאת במצב שגורם לעצבים שלי לקפוץ .
אריון צעד כמה צעדים קדימה ואת ראשו הרכין לשקע שבין צווארי ולכתף שלי . ידעתי – ידעתי שעיניו מביטות עכשיו באיזבל ובטום , חוקרות אותם מבפנים ונותנות להם לחוש ברגשות שונים .
שמעתי את איזבל בולעת את רוקה ברעשנות והיא מצמצה , הרגל שפועל בלחץ שלמדתי להכיר עם השנים .
– איזבל וטום היו הורי המאמצים במשך כל שנותי , לא הכרתי כל מציאות אחרת על פניה . לא ידעתי שהם "הורי המאמצים" , לקחתי אותם בהגד "הוריי" , ולא אחרת . –
טום התקרב אלינו , נוגע בכתפה של איזבל ונמנע מלהביט בי ובאריון . כאילו אנחנו זרים .
" טוב , אממ .. אנחנו משאירים אותך עכשיו אצל אריון . הוא ידאג לך , ויביא אותך למקום שבו את צריכה להיות .." אמר , מחוייך . הרגשתי חנק וגוש של דמעות בגרוני , דמעות מאיימות לפרוץ מגרוני ולהטביע אותי בכאב וביגון . לא האמנתי -או שכן האמנתי , פשוט סירבתי להודות בכך- שהורי המאמצים מוותרים עלי ככה , בכזו קלות דעת . או שמה מסתירים את רגשותם ? תהיתי .
הבטתי בהם , נותנת לדמעה סוררת אחת לזלוג על לחיי . איזבל נאנקה ומשכה אותי לחיבוק , מרחיקה אותי מאריון , מצמידה אותי אלייה באימהות ומתייפחת לתוך צווארי . לא יכולתי לעצור בעצמי ונתתי לעצמי לבכות יחד איתה , מרחיקה ממני את כל הכאב ומתעמקת בזיכרונות שלי איתם .
מיום-הולדת השלישי שלי , שביקשתי שהעוגה תהיה מורכבת מדברים שאני אוהבת : תווי מוזיקה וסוסים . לא הרבה .
גם את הרכיבה הראשונה שלי על סוס , שחלקתי איתם . איך פחדתי מהפוני , שמה יפיל אותי , כמו שעשה לטום . חייכתי לשמה הזיכרון .
הפסקתי את כל הזיכרון שהרגשתי בטום מצטרף לחיבוק החם ולדמעות רטובות נוספות לעירבובייה .