הבת של .. | עונה 1 – פרק 2 : אריון

הבטתי בסוס האדיר שעמד מולי .
צבעו זהוב , פרסותיו מתחככות באדמה והוא צונף בקול . נחיריו מתרחבים והוא מביט בעיני , מרתק אותי לאדמה , ולמבטו הקודח .
פי נפער , והאימה המעורבת ביריאת כבוד ענקית הצליפה בי כמו שוט – אוי , האירוניה – והתפשטה בכל גופי . עייני התרחבו בחוריהם , אני מניחה , והבטתי בסוס כמו שאיש רעב מביט בציזבורגר .
טום איזבל יצאו החוצה . איזבל הניחה יד על כתפי , קוטעת את מחשבותי . "אלוהים אדירים !" צעקה שהבחינה בסוס , והוא רק הביט בה , כמשועמם . ההלם קצת נרגע , ונתן לשפיות שלי להתפזר ולפזר את הערפל במוחי .
" איזבל , אני חושבת שיותר מתאים לומר כרגע , 'אלים אדירים' , לא ?" שאלתי אותה , שאלה אירונית לחלוטין . לא ציפיתי לתשובה , סתם התבדחתי על חשבוני כרגע .
להפתעתי , הסוס צנף . עייניו קרנו , ממש כאילו צוחק מהבדיחה , שלכאורה , פלטתי לאוויר .
מבטי התמקד רק בסוס המוזר , המדהים והיפייפה הזה . הרגשתי שרק אני והסוס שם , אף אחד לא נמצא לידינו , אנחנו נמצאים לבד . נתתי לרגש הזה לגאות בגופי , לערפל את ראשי ולפזר חמימות מזוייפת בכולי .
לפתע התחלתי להרגיש במילים מהדהדות במעמקי התודעה שלי , גואות ועולות בקול עדין ומפתיע . אני חושבת ששמעתי פעם , אולי לא פעם אחת את הקול הזה . "אני אריון , שלום זואי ." אמר הקול , ומיד מבטי זז להתמקד שנית בסוס . עייניו חייכו אליי , מרמזות בבירור שזה הוא . פערתי את פי בהפתעה מחודשת , וחיוך מחליא טיפס והופיע על פני . אני לא הייתי מסוגלת להאמין לטום ואיזבל , אבל עכשיו .. איך אפשר להתווכח עם זה ? אמרתי לעצמי , תהיתי . כנראה שמחשבותי הגיעו גם לסוס , שטוען שהוא אריון – הסוס מהתמיתולוגיה הייונית , עליו רכבה אמזונה בקרב אדיר , לפי זכרוני . אני חושבת שאי אפשר לעלות עליו , הוא לא נותן .. – והוא התקדם כמה צעדים לקרבתי .
לא נרתעתי , אלא ציפיתי . השתוקקתו לקרבתו לפתע .
הוא עצר כמה צעדים ממני . ומבטי ואני עצמי חזרתי לסביבה ; ראיתי את איזבל , טום ואת המכונית שאריון דרס בשאטו הפראית אלינו . אריון הביט בי מסופק לגמרי , והשאיר את איזבל וטום מופתעים , אולי אפילו מפוחדים , מביטים לחילופין בי ולחילופין באריון .
איזבל היא זו שפצתה את פיה ראשונה . "מה לעזאזל ?" שאלה , ספק צועקת ספק אומרת , ולחצה על רקותיה . טום הנהן והניח את ידו על המכונית הרמוסה . אריון הביט במחזה משועשע ,
" שלום . עם תניחו לי , שני בני אנוש , אני מעוניין לקחת את זואי למקום יעודה ." אמר אריון . הנחתי שרק אני שומעת אותו , והבטתי בו מבולבלת . הוא מצפה שהעביר את ההודעה לאיזבל וטום ? שאלתי את עצמי , משתדלת להשאיר את מחשבותי לי . ורק לי . אריון בטש באדמה , חסר סבלנות . הבנתי שהאמירה לא מיועדת אליי . הסתובבתי מיד , כאינסטינקט , וראיתי את טום ואיזבל מזועזעים , מפוחדים ומלאים ביראית כבוד . אני מניחה שאחד מהם יסטור לעצמו עוד רגע , כדי לבדוק שזה לא חלום .. או סיוט בכלל .
טום צבט את ידו . צדקתי , חשבתי , וחייכתי במין תחושת ניצחון קטנה שהגיעה לא במקום כרגע .
להפתעתי , איזבל החלה לצחוק . צחוק מתגלגל , עד שנאלצה לאחוז בבטנה לאור המתרחש .
" איז – איזבל ?" גמגמתי . מה זה הצחוק הזה , שאלתי את עצמי , מאיפה הוא הגיע ?
ואז להפתעתי הגמורה , היא חייכה אליי . " ברור שאריון , " – נקבה בשמו , דבר שבלבל אותי שלעצמו – " יכול לקחת אותך . " אמרה , והחיוך נשאר על פניה .
סליחה לעזאזל , שאלתי את עצמי , אבל אני היחידה שמבולבלת לגמרי ?
טום הביט באריון , אני מניחה שבפעם השנייה . חושי קצת מעורפלים כרגע , אם תסלחו לי . " אה , שלום אריון !" קרא בשמחה . מה לעזאזל ? צווחתי בתוך עצמי .
הרגשתי מבולבלת יותר מתמיד , ההפתעה והאימה נקבו בעורי . הרגשתי מאוימת מפני שאיני מבינה כלום – שלפי דעתי נחשב כחוסר ידע , ששווה לחוסר כוח . ואני מניחה שלמי שאין כוח , הוא חלש . ואני ממש לא רוצה להיות חלשה , במיוחד לא עכשיו . מבטי נע בין אריון להורי המאמצים , איזבל וטום . עוד רגע גוש הדמעות המוכר יתפלש למרחבי האישי ויחנוק אותי .
אריון צנף , שולח את מילותיו לראשי , " מצויין ." לא ניסיתי להגיב , אבל הבנתי שאני הולכת מכאן עכשיו . החרדה פילסה את מקומה בין כל הרגשות המעורבבים שהריעו בי , כמו קהל בהופעה משחררת ; חרדה , פחד , ציפייה , אימה , כבוד ..
שפשפתי את עייני , בניסיון להבין שזו המציאות , המציאות שעליה נקלעתי .