האדס ופרספונה

האדס חשב שהוא לעולם לא יתאהב.
הוא תמיד היה משוטט בעולם החיים בצורתו הבלתי נראית, מחפש בעיניו את הקורבנות הבאים בתור להגיע לשערי השאול שלו. כמובן שהעבודה שלו לא הייתה להרוג אנשים אלא רק להשגיח על השאול. בשביל זה הוא שלח את מלאכי המוות שלו.
לא רק זה. האדס רצה קצת זמן מחוץ למגרש ביתו כדי לא להרגיש כלוא ובודד כל היום. הוא רצה חוויה שונה מזו המוכרת לו. לשם כך, מידי יום הוא היה יוצא לטיול של כמה שעות בעולם החיים. הוא היה עובר על פני שדות ירוקים, על פני חנויות ודוכנים של עיירה כזו או אחרת, פגש אנשים מגווני אופי ותרבות- כשבכל יום הוא ביקר ביבשת שונה בעולם, במדינה אחרת מקודמתה. זה היה הקסם בעולם החיים- הוא תמיד שקק יופי מיוחד שהוא מעולם לא ראה בשאול. השאול תמיד היה אפל וכבד, כאילו הוא היה מישהו חי במרמור וכובד ראש על כל דבר ועניין.
הבעיה היחידה בעולם הקסום הזה הייתה שבני האדם מעולם לא הצליחו לראות אותו בגלל מי שהיה.

בפעם האחרונה שהאדס יצא מהשאול זה היה היום הכי קסום בחייו האלמותיים. יום שבו הוארו פניו ונשמתו קמה לתחייה.
הוא פסע ביער רחב ידיים. עצים ירוקי עד התנשאו לגובה של כמה מטרים, עוברים את האדס שהיה גם ככה גבוה מהגובה הממוצע של שאר בני האדם. קרני אור השמש שהייתה במרומי על חדרו בין העלים והאירו מקומות עיקריים ביער, כשחלקים אחרים נשארו חשוכים. הוא פסע אט-אט על האדמה היבשה ועל העלים שנשרו והביט סביבו. הוא הרגיש שיש משהו מוזר מהרגיל בקרבתו.
ואז, משום מקום, הוא פגש בבת האדם הכי יפיפייה שראה מעודו. היא הייתה דקיקה וגבוהה- כל סנטימטר בגופה מעוצב במדויק. אומנות ראויה לשבח, כך חשב. שיערה האדמוני גלש עד כמעט לישבנה, מתבדר ברוח העדינה שנשבה אשר לא הטרידה את האדס. הוא לא יכל להרגיש אותה כלל.
עיניה בצבע ירוק עז, כמו של תפוחים שהגיעו ישר מן המטע. שפתייה היו בצבע דובדבני מתקתק שלרגע היה להאדס דחף לגעת ולהרגיש שהן אכן אמיתיות.
לגופה היא לבשה שמלת משי ירוקה שהבליטה את עיניה, אשר השתפלה עד לרצפה וגררה אחריה קצת עלים ולכלוך מהאדמה. בעודה הולכת לכיוונו, הוא יכל לראות לשניות ספורות את רגליה שהיו יחפות, אך לא נראה שזה גרם לה אי נוחות. היא נראתה שלווה. היא נראתה כאילו היא ממש חלק מהטבע שמסביב.
חיוכה שבה אותו מיד. היא לא הביטה לכיוונו או בו כמובן, אבל שפתייה התעקלו לחיוך עדין ומתוק. היא הביטה קדימה, אל מה שלא יהיה מאחוריו. כאשר פרפר כחול הגיח משום מקום היא הושיטה ידה ונתנה לו לנחות על אחת מאצבעותיה. כל כולה היה מרותק למראהו.
האדס נעצר מהליכתו, ולא יכל שלא להמשיך להביט בבחורה המדהימה שלפניו. כשהיא התקרבה אליו יותר, הוא הצליח לראות שבשיערה נשזרו פרחים קטנים ולבנים בצורת נזר.
המבט שלו בה הפך לבהייה ממושכת. הוא חשק בה בצורה בלתי רגילה, על אף שראה מאות בחורות מדהימות ביופיין גם כן- רק שמעולם לא הרגיש משיכה חזקה אליהן. היופי שלהן היה חיצוני בלבד. הוא הרגיש שבאותה בחורה אדמונית יש גם אופי מיוחד שעושה אותה ליפיפייה מכל הבחינות.
משהו משך את תשומת ליבה, והיא הביטה ממש בכיוונו. לא היה לה מבט שהביט מעבר לו כמו השאר, אלא היא ממש יכלה להסתכל עליו. הדבר בלבל אותו.
רק אז משהו גרם לרגליו לנוע, והוא המשיך בדרכו. בשבריר שנייה, כשהם היו ממש בקו הליכה שווה, הוא הבטיח לעצמו דבר אחד- היא תהיה שלו.