דרכי המתים

כל יום וכל שנה עובד כארון לבדו, מסיע כל מת שיש בידו את מטבע התקופות העתיקות או את הכסף, כרטיס האשראי וכל סכום כסף שמספק אותו בתקופתנו. הוא מביט במתים כל יום ויום, ובכל יום ויום הוא מסיע אלפים לארץ המתים. אך לא כל האנשים המגיעים אליו מאמינים. ולכן, כאשר דרכו רק החלה, כארון העביר רק את המתים המאמינים. אך היום, וכבר מאז שהחלה התפרקות האימפריה היוונית, החל כארון להעביר גם אנשים שאינם מאמינים, שאינם יודעים על אלי התרבות היוונית.
השנים עברו, וכארון המשיך לא להעביר את המתים. כבר כמעט ולא היו מתים שהאמינו ואפילו המתים שכן האמינו, או שידעו: בני התמותה הרואים מעבר הערפול והחצויים לא הצליחו לשכנע אותו להעביר אותם. החצויים המתים, רוחות הרפאים שחיים של ממש כבר אין להם, החליטו שיש לעשות משהו. הם היו שש רוחות רפאים, ארבעה בנות ושני בנים. הם ידעו שמחובתם לעשות דבר מה, אחרת האדס יבער בחמת זעם. הם יצאו לחפש את חמשת החצויים ואת בת התמותה הרואה מעבר הערפול על מנת שיובילו אותם אל דרך המתים בה יוכלו לעבור באמת לעולם המתים; ולא רק להגיע לכארון, אשר נמצא כגבול שלא היה ניתן לעברו בדרך לעולם המתים: לשדות הייסורים, אפסודל, אליסיום או אפילו איי המבורכים. כל רוח רצתה לעבור: רוח של רשע, שידעה כי תעבור לשדות היסורים. רוח של חצוי פשוט שהיה כל חייו בין הטוב לרע, וידע שהמקום המתאים לו הוא שדות אפסודל, ועד גיבור שמת מזקנה או בעת לחימה לעזרת האלים או לטובת חבריו, גיבור שהיה טוב במשך כל חייו, גיבור שיגיע לכפר האליסיום; או אם חזר לחיות והגיע לאליסיום שלוש פעמים; לאיי המבורכים. ששת הרוחות שהבינו שיש לפעול וברגע זה – החליטו לשנות את המתרחש.
במחנה החצויים זוהי תקופה של חולשה; החצויים מתמעטים משנה לשנה, האלים נמוגים מאחורי המדע והטכנולוגיה ואף מאחורי הדתות החדשות – היהדות, הנצרות והאסלאם. החצויים חלשים יותר, ואין כמעט חצויים שהם צאצאים ישירים של אל – כמעט ורק ילדים של חצויים. בני התמותה הרואים מעבר הערפול חלשים יותר, מעטים יותר ולרוב אינם מבחינם בעולם שהם יכולים לראות. אך הרוחות נחושות בדעתן, והן יוצאות לחפש את אותם החצויים ואת בת התמותה הרואה מעבר הערפול, כדי למצוא את הדרך לשערי המוות האחרים, שערי מוות שעליהם סופר בתקופת שלטון האלים על האולימפוס המקורי – הר האולימפוס ביוון.
את דרך המתים כל מת ימצא בדרכו,
רק רוח המאמין תמצא את דרכה,
אך לכולם – לא תוכל להראות אותה.
לכארון או לדרך אחרת – דרך שביל הסתרים,
שם ילכו רוחות גיבורים, שונים, רשעים.
הרוחות ימצאו את השביל רק בדרכי החיים,
את גופם ישלבו בגופי גיבורים.
זוהי הייתה הנבואה הראשונה; נבואת דרכי המתים. איך ימצאו הרוחות את הדרך? בתוך שערי המוות האחרים – ורק במאה העשרים ואחת הצליחו להבין הרוחות את דברי הנבואה. הנבואה הייתה כתובה בשפה שהייתה ידועה רק להאדס, בלבדו. שפת המת האל.
וכך היה, עד שהגיע נער ושמו ניקו די-אנג'לו. הוא פענך את השפה. אך האדס גילה זאת, והשמיד את מהותו ואת נשמתו. אך השפה לא נמחקה מעיני האנשים שראו אותה – ילדיו. ודור אחרי דור הגיבורים, הגיע עכשיו.
הרוחות הגיעו למחנה החצויים. והם מצאו אותם. את חמשת החצויים ואת בת התמותה הרואה מעבר לערפול. אך היא לא מהם, היא לא נחפשה לחצויים מעולם.