דם האלים – 1

אני הארי קולסון, בן 12 ומחר כבר 13. אני מהילדים הבעייתיים האלו שתמיד מעיפים אותם אחרי חודש. זה לא שאני מנסה להיות בעייתי, פשוט הבעיות באות אליי. מוזר? לא בישבילי. אני מהילדים המתבודדים, מה׳חננות׳ ולא ההפך. הדבר שהכי מסקרן אותי, הוא כיצד אבי ניראה. מעולם לא פגשתי אותו, ואימי מסרבת לדבר עליו. הדבר היחיד שסיפרה לי הוא שעניו כחולות כשלי. לא יותר.
״הארי!״ צעקה אימי מלמטה, העפתי מבט חטוף בשעון וראיתי שאני מאחר לבית הספר, לקחתי את תיק הגב השחור שלי, חטפתי מהצלחת מהר את הסנדיץ׳ שלי והסתערתי הישר לעבר הדלת. רצתי שיכולתי לעבר בית הספר, ואז קלטתי שעוד פעם כלבי רחוב מוטנטים רודפים אחריי, שאלתם את עצמכם מה אלו הבעיות שלי? קיבלתם תשובה, הם כלבים אפורים, בעלי מיבנה כלבי צייד, אבל הם גדולים יותר מכלבים רגילים, יש להם שניים חדות ומשוננות, אין להם זנב ואוזנייהם נופלות למטה, אין לי מושג מה הם רוצים ממני אבל למזלי רדפו אחריי רק שניים. הצלחתי להגיע לבית הספר בשלום, או לפחות בגוף שלם. עוד שנייה והייתי חטיף לחבר׳ה האלה. הגעתי לשיעור הראשון, חשבון. למזלי הצלחתי להירדם, כל השעות או רובן לפחות.
סוף הלימודים, וחברי הכלבים הרצחניים חיכו לי. ״חיכיתם לי כל היום? באמת שלא הייתם צריכים״ גיחכתי והתחלתי לרוץ, עד שיד חסונה ועבה תפסה לי בחולצה וגררה אותי מעבר לקיר בטון מאפיר, ״אוץ׳״ אמרתי ״סליחה״ אמר קול, ״ג׳ק״ בחור צולע וחסון הושיט לי יד, הוא היה שזוף ושיערו חום, ענייו בצבע ירוק כהה, ולבש גופייה שחורה, מיכנס ג׳ינס קרוע, ונעלי ספורט אדומות-שחורות. תפסתי בידו והתרוממתי, הייתי רגיל ליפגוש אנשים זרים ברחוב, אבל הפתיע אותי שמעולם לא ראיתי אותו. לידו הופיע נערה, שחורת שיער, שיער קצר. ענייה נצצו, צבעם היה אפור, הן בחנו אותי, מכף רק ועד ראש, היא לבשה חולצה לבנה, וג׳ינס קצר. לידה עמד נער בעל שיער חום בהיר פרוע, הוא היה שזוף ולא ניראה שהוא רציני מדיי, הוא לבש חולצה לבנה, וג׳ינס שחור. הוא חייך לעברי חיוך ממזרי ואמר ״פיטר״ והושיט את ידו ללחיצת יד, היססתי לרגע. ״אני ג׳יין״ אמרה הנערה אחריו, בהיסוס קל. ״הארי״ עניתי, ״קדימה חבר׳ה״ ג׳ק פקד עלינו ״לאן?״ שאלתי אותו מוכן ליברוח מכאן. הוא גיחך ואמר ״למחנה נו, אתה בא?״ הוא שאל פיטר וג׳יין הנהנו לאישור, וניכנסנו לתוך ג׳יפ שטח שחור שניראה חדש לגמרי. ניכנסתי עם ג׳יין, ופיטר למושב האחורי. ״אוקיי יש שאלות?״ שאל אותנו ג׳ק, הוא היה מעט בוגר לגילו אך ניראה טוב. ״כן, לאן אתה לוקח אותנו״ שאלתי עצבני, ״למחנה החצויים, הארי״ הוא אמר, ״מה?״ שאל פיטר כשניראה גם הוא לא הבין, ״מחנה החצויים, מחנה לילדי האלים – חציים אלים והחצי האחר בני אנוש, אתם פיטר, חצויים״הסביר ג׳ק ״חצויים של אלו אלים?״ שאלה חלושות ג׳יין, ״האלים היוונים״ אמר ג׳ק, ״אז… גם אתה חצויי?״ שאל פיטר, ״לא, אני סאטיר״ . כולנו בנינו בי בבילבול, הוא נאנח ואמר ״סאטיר הוא מגן, מבינים? אני ושאר הסאטירים מחפשים אחר חצויים חדשים מדי יום. כאשר אנו מוצאים אותם, אנחנו לוקחים אותם אל מחנה החצויים״ הסביר ג׳ק. ״טוב… אז של איזה ילדים אנחנו?״ שאלה ג׳יין, ״את זה נגלה שם״ אמר ג׳ק והשתתק שקט. ״הגענו״ אמר ג׳ק וניפץ את מחשבותיי. יצאנו מהג׳יפ וג׳ק הוביל אותן לעבר עמק. אחרי כמה צעדים, ראיתי שיש שם מחנה קרבי, ״כך ניראה מחנה החצויים״ אמר ג׳ק, ״פיטר, אתה בן הפייסטוס, אל האש, עבודת הכפיים, והנפחות, וג׳יין את בת אתנה, אלת הכוחמה ואסטרטגיה״ אמר ג׳ק ״ואני?״ שאלתי, ״בך עוד לא הכירו הוא הצביע לעבר ראשי פיטר וג׳יין, מעל ג׳יין היה סמל ינשוף, ומעל פיטר פטיש בוער. פיטר החל לנסות להעביר דרך הפטיש את ידיו בצורה מטופשת. ג׳יין רק הביטה בו בגילדות עניים, ואומרת לי ללא קול ״תינוק״
״הייתי עצבני על כל שההורה האלוהי שלי לא הכיר בי ״נו, פשוט בואו ניכנס״ אמרתי והתהלכתי לעבר המחנה בצעדים כבדים רוטן לעצמי ״אלים מטופשים״