גורל החצויים-פרק 6

-לילי-
אתם בטח חושבים:
למה היא חיבקה אותה? או מעניין מה קרה פתאום? או שאולי זה בעצם הדבר ששאלו אותי רוב החניכים,
איך זה שאת לא מתה??
טוב אז התשובה היא שמעולם לא הייתי מתה!
נכון אז יצאתי למסע חיפושים ונעדרתי חודש, אז מה?! זה קורה לאנשים (או יותר נכון, קורה לחצויים)
אחרי הארוחה כירון כינס את ראשי הביתנים לאסיפה וביקש ממני להסביר מה קרה הנהנתי והתחלתי לספר: "אז מה שקרה זה שיצאתי למסע חיפושים אחרי איזה שהוא מנטיקור שגנב משהו ממחנה החצויים (העלובים האלה לא היו מוכנים לספר לי אפילו מה זה!) רדפתי אחריו ואחרי כמה זמן והרבה קוצים מורעלים הצלחתי להביס אותו ולקחתי את החבילה הגנובה. אבל לא הייתי זהירה מספיק ולא שמתי לב שעקבו אחרי חבורת קיקלופים-"
כירון קטע אותי ושאל "כמה קיקלופים?"
"אני לא יודעת" עניתי "7 פחות או יותר. טוב אז איפה הייתי? אה כן, אז הם עקבו אחרי ואחרי שהבסתי את המנטיקור הם תקפו אותי. לא הצלחתי להרוג את כולם כי הייתי עוד חלשה ומסוחררת מהקרב הקודם, אז אחרי זמן קצר הם הביסו אותי, לקחו אותי למן מקום מוזר כזה והכניסו אותי לתא כלא מצחין. בזמן שהייתי שם שמעתי את השומרים מדברים, הם אמרו דברים ממש מוזרים ובשפות שאני לא מכירה ואת רובם בכלל לא הבנתי אבל אני זוכרת את השיחה האחרונה ששמעתי, זו שכן הבנתי. לפי השומרים זאת הייתה שיחה ממש חשובה. הם היו שני אנשים וזאת הייתה השיחה:
"אז סוף סוף תפסנו את החצוי הקטן הא? אמר קול נמוך.
"כן, האפס הזה שווה הרבה. רק נותר לחשוב מה לעשות עם השנייה, בת זאוס." אמר האיש השני, הוא היה ממש גבוה לפי מה שאני זוכרת.
האיש בעל הקול הנמוך ענה "מי צריך את החצויה הזאת?! יש לנו את המכריע! דין אני- לא זוכר- את-השם-משפחה שלו, בן הקטה. יכול להעיר את גאיה אחת ולתמיד וגרום לכך שלא תירדם שוב לעולם!"
"תגיד" אמר האיש הגבוה "איך הוא יכול להיות המכריע? הוא לא מת כבר ממזמן?"
"לא, כסיל שכמותך! הוא המכריע הקודם שנולד מחדש!" האיש הגבוה הסתכל עליו כאילו אין לו מושג מה הוא רוצה ממנו. ואיש בעל הקול הנמוך נאנח והסביר לאט לאט כאילו השני הוא ילד בן חמש "תחשוב על זה כמו על תפקיד האורקל. המכריע הראשון מת לאחר שמלחמת הענקים הראשונה הסתיימה ונולד מחדש בתור אדם אחר אבל כוחו ותפקידו עדיין נשארים כשהיו בחייו הראשונים. וכל דור הוא מת ונולד מחדש כאדם אחר אבל בעל כוחות זהים. עכשיו אתה מבין?" שאל. האיש הנמוך הנהן וכך נגמרה השיחה. ישר אחר כך ניסיתי לצעוק לדין אבל הוא לא ענה לי עד היום שבו החלטתי לברוח והוא סיפר לי שהוא ניסה לתקשר עם איירי בחלום כדי להתריע אל מה שקרה והוא התחנן שאני ישמור שלא תלכי לחפש אותו." הבטתי באיירי שנראתה על סף דמעות "ואז ברחתי -אל תשאלו איך- והגעתי לכאן ומפה אתם כבר יודעים מה קרה." הסתכלתי על כולם, מצפה שיקראו לי שקרנית או לפחות שיפקפקו במה שאמרתי וכולם נראו ממש מבולבלים חוץ מכירון ולמרבה ההפתעה גם איירי וקונור נראו כאילו זה לא מפתיע אותם.
כירון הביט בי בפנים מלאות דאגה, צער ובעיקר עייפות ואמר "טוב אז אני מניח שאם הוא מבקש בכל תוקף של בקשה לא להציל אותו, אז מן הסתם אנחנו חייבים להציל אותו. לא כך?" הוא המשיך להביט בי וחיוך עלה על פני. כירון המשיך ואמר "אז נארגן מסע חיפושים. מי שמוכן ללכת שירים את ידו!" הרמתי את ידי מיד וראיתי שגם קונור, איירי, גריי, ג'ון (בן של המרה אלת היום), סיינה, סם (היא בת של היפייסטוס), מייבל ואנדרי הרימו את היד.
לאחר כמה שניות גם ליאה החליטה להצתרף והרימה את ידה. ג'וני "צלקת" גילגל עיניים ואמר "אם חבורה כזאת צריך להתפלל לאלים כדי שהם יצליחו" כירון פנה להביט בו ואמר "אם הקבוצה כל כך מטרידה אותך אולי כדאי שגם אתה תצתרף למסע" אבל הוא רק נשף בבוז ואמר "מסע חיפושים, הא! יש לי דברים הרבה יותר טובים לעשות פה במחנה במקום ללכת לאיזה שהו מסע חיפושים מטופש"
"אחד מהדברים החשובים האלה זה לרבוץ על הספה בבית הגדול?" הציעה סיינה בציניות.
הוא נעץ בה מבט קטלני ואמר "זאת בערך כל הרשימה, יש לך בעיה עם זה?" הם עשו סוג של קרב מבטים רצחניים שלא היו מביישים אפילו טיטאן ולבסוף אמרה "לא, אין שום בעיה כל עוד אני לא יצתרך לראות את הפרצוף המגעיל שלך לאורך כל מסע החיפושים. למעשה זה ממש מצויין! תישאר, תהנה ותן לי חופש מהטימטום שלך!" זה נראה כאילו תכף ישפך פה דם, הרבה דם. כירון כנראה גם הבחין בזה, סיים את הישיבה ואמר "טוב ויפה. יש לנו צוות,מטרה ואדם להציל אז כל ההחניכים שמשתתפים במסע כדאי לכם להתחיל לארוז כי מחר בשעה 8 בבוקר כבר תהיו בדרככם".