גורל החצויים- פרק 4 (לאחר מילניום ושני גילגולי חיים)
-דין-
כשחזרתי להכרה הייתי בחדר חשוך עם סורגים במקום דלת. תא כלא מן הסתם, תיארתי לעצמי.
מילמלתי לחש שיצר באוויר כדור אור שהאיר את החדר (ילדי הקטה יכולים לעשות את זה ועוד הרבה קסמים) כיוונתי את כדור סביב החדר כך שיכולתי לראות את כולו: הוא היה די קטן, מזרן שכב צמוד לקיר השמאלי וליד המזרן היו צלחות כמו של כלבים עם קצת אוכל ומים. ברצנות? צלחות לכלבים?.
נשכבתי על המזרן ושחזרתי את מה שקרה לפני שאיבדתי את ההכרה; התעוררתי באמצע הלילה ביתן שלי אחרי ששמעתי קולות מוזרים שהעירו אותי, יצאתי מהביתן והסתובבתי קצת ליד האגם- התאמנתי קצת בקסמי המים שאני ממש גרוע בהם- ואז שוב פעם שמעתי את הקולות, עכשיו הם היו ברורים יותר והם נשמעו כמו חיה פצועה כלשהי או בן אדם פצוע. הלכתי לכיוון הקול ואז בלי לחשוב פעמיים הלכתי לכיוון גבעת החצויים.
"למה אני הולך לשם" חשבתי.
"אני לא רוצה להמשיך ללכת לשם" חשבתי שכבר הגעתי למרגלות הגבעה.
המשכתי ללכת במעלה הגבעה ופתאום הבנתי מה קרה ומה היו הקולות ששמעתי. הקולות היו בעצם של איש או קבוצת אנשים שהטילו עלי קללת שליטה מרחוק, הם כנראה רצו שאלך מעבר לגבול הקסום של המחנה ואז, כנראה. לתקוף אותי. אבל בזמן שחשבתי לא שמתי לב והמשכתי ללכת וכבר כמעט עברתי את הגבול ואז כשעברתי אותו הסתערה עלי קבוצת מפלצות –בדיוק כמו שחשבתי- ניסיתי להיאבק אבל החרב שלי לא הייתה עלי והייתי עייף מכדי לזמן קסמים חזקים מספיק כדי להביס אותם ואז הכל החשיך ואיבדתי את ההכרה. ועכשיו אני פה ואין לי מושג איפה זה פה בכלל. ואז חשבתי לעצמי "אולי יש שומרים מחוץ לתא ואם אני ירעיש הם יבואו לבדוק מה קורה ואני יעלף אותם ויברח" ניסיתי לצעוק ולזרוק את הצלחת על הקיר אבל אף אחד לא בא, אפילו לא זבוב.
ואז נזכרתי במה שאיירי החברה שלי אמרה לי פעם "אם דברים לא באים דרך הקלה, תכופף דברים אחרים כדי להשיג אותם. לפעמים מה שתרצה יגיע בדרכים שאפילו האלים לא יחזו אותם".
אחרי שנזכרתי באיירי ובמה שאמרה לי פעם, צל של חיוך עלה לי על הפנים. המחשבה על איירי הציפה אותי בגל של תקווה שנעלם מהר מאוד שהבנתי שאני לא יודע בכלל מה קורה איתה או כמה זמן כבר עבר מאז שחטפו אותי ואם היא דואגת לי ונאחזתי במחשבה אחת בלבד.
לחזור למחנה ובעיקר לאיירי.
תגובות (2)
המשך!
אל תדאגי, יחסית אלי לא עבר ממש הרבה זמן…
תמשיכי