גורל החצויים-פרק 1 (ווהוווו!!)

-ליאה-
אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול, היום שבו אמא שלי נרצחה .
אני התעוררתי מסיוט על מפלצת עם הרבה מאוד ראשים שתקפה אותי והלכתי לחדר של אמא, אבל שהגעתי לחדר היא לא הייתה שם. אז ירדתי לקומה התחתונה, "אולי היא במטבח" חשבתי לעצמי.
אבל שהגעתי ראיתי שהדלת פתוחה ושיש שובל של דם על הרצפה, יצאתי החוצה לחצר וראיתי את אמא שלי שוכבת, לא זזה עם סכין נעוץ בחזה שלה. צרחתי, צרחתי עד שהגיע הבוקר אבל אז ראיתי אדם משונה בחצר שלנו הוא היה לבוש במן שמלה יוונית שחורה עם שוליים אפורים. מתוך כעס וכאב על מה שקרה אמא שלי עשיתי את הדבר הראשון שעלה לי בראש, שלפתי את הסכין מהחזה של אימי ותקפתי אותו. אבל בדיוק שהסכין פגעה בגופו הוא נעלם והופיע שוב בצדה השני של החצר, בגלל ההלם הפלתי את הסכין והלכתי כמה צעדים אחורה. הוא התקרב אלי והרים את ידו במחווה של שלום ואז הוא אמר "אל תפחדי ליאה"
כשהוא אמר את שמי לרגע קצר נבהלתי אבל אז הגיע התור של הסקרנות שלי להידחף לעניין.
"איך אתה יודע את הש-שם שלי? מ- מ-מי אתה? א- אתה עשית את זה? " גימגמתי והצבעתי על הגופה של אמא שלי עם דמעות בעיניים.
הוא הסתכל על הגופה ואמר "שמי הוא האדס, אני הוא מלך השאול ,אל המתים ואביך" שהוא אמר את המילה האחרונה הרגשתי מבולבלת כמעט כמו שהרגשתי שראיתי את הדם ליד דלת הכניסה.
"לא אני רצחתי את אימך אלה היו בני תמותה עלובים, אני לעולם לא הייתי רוצח אותה כי בכל זאת מי כמוני יודע של מוות ורצח" אמר האדס שעדיין התקשיתי לקרוא לו אבא.
ואז אמרתי לו, לא בקול מפוחד אלה בקול מתעניין "קודם אמרת שאתה אל אבל זה לא יכול להיות! אין אלים זה רק סיפורים שאמא מספרת לי לפני השינה או לפחות סיפרה" ואז ניזכרתי בגיבורים מהסיפורים, בנים של אלים ובני תמותה ואז הבנתי. "אתה אומר לי שאני חצוייה? כמו מהסיפורים על הגיבורים והמפלצות?"
"כן ליאה, את חצוייה"אמר והתפוגג והשאיר אותי לבד בשעת זריחה בחצר עם גופתה של אימי שלאט לאט היתפוגגה גם היא.
ואז חזרתי למציאות.
שלום אני ליאה בת 16 ממחנה החצויים, בת האדס שממש לא כדאי לכם לעצבן אותה ומומחית בשימוש בחרב.
עד עכשיו הייתי ביער ששקעתי בזיכרון הזה ועכשיו אני מנסה להיזכר מה אני עושה פה בכלל? ולמה לעזאזל אני בלי נעליים?
אבל בזמן שניסיתי להיזכר הופיע קונור, בן אתנה שהוא אחד החברים היותר טובים שלי (לא חברים קרובים כל כך אבל כן חברים טובים) הוא הסתכל עלי כמה זמן ואז הפנה את מבטו במבוכה ואמר "מייבל רוצה להראות לך את הסכין שלקחה בתור שלל מלחמה אז, שנלחמה בקיקלופ האידיוט שכל הזמן דרך על הרגליים שלו וביקשה ממני לחפש אותך אז…"
"כן, אני באה רק תעזור לי לחפש את הנעליים שלי טוב?" אמרתי
הוא חייך חיוך קטן ואמר "בטח" .