ברזל סטיגאי פרק 7 בבקשה תקראו ותגידו לי איך לשפר!!

באותו הלילה דניאל חלמה. היא היתה מכורבלת באחד מכוכים באולם הגדול של אביה, שעה שהוא התהלך בחדר. "האדס…" הוא הסתובב באחת ואמר "כן יקירתי!" אישה לבושה שמלה אדומה מעוטרת ברימונים ושלל פירות יער חיים נכנסה לחדר. "שתוק כבר!" אמרה האישה בכעס, " איפה המפה שמובילה למקדש שלי?" צווחה האישה בטירוף והתרוצצה בחדר בעייניים מצומצמות. "לא אצלי" משך האדס בכתפיו, ולרגע מפחיד במיוחד, התבונן אל תוך עייני דניאל. "איפה היא!" נהמה האישה. "למה את שואלת פרספונה." אמר בעודו בוהה במנורות הצפות בחדר באדישות, ומלטף כלב שאול טועה שנכנס לחדר. "אני עוד מעט צריכה לעזוב את החור הזה, עוד שלושה שבועות אם לדייק, ואני רוצה להגיע למקדש שלי ולקחת את התיבה המטופשת של זאוס…" "מדוע את זקוקה לתיבה?" אמר האדס, ולראשונה מאז תחילת השיחה החל להביע עניין במתרחש. "כי אולי אז הוא יוכל לשחרר אותי לנצח מהבור המצחין הזה שלך!" נהמה פרספונה. "המפה אצל הילדה. והיא תשיג את התיבה לפנייך." אמר האדס בקול חד. "אז אני אעשה כל שביכולתי לעצור את הפרחחית הקטנה שלך ולעכב אותה במשך שלושה שבועות" צעקה פרספונה לחלל האולם. "למה שלא תגידי לה בעצמך היא כאן איתנו את יודעת." אמר האדס, בנימה משועשעת. פרסופנה ניגשה אל דניאל ואמרה לה: "שמעת פרחחית, את לא תגיעי לתיבה הזאת בזמן. אני אמחץ אותך כמו גרגר יער קטן!" אמרה ובתקרבה אל דניאל כל כך עד שדניאל יכלה לראות את עינייה הלבנות מטירוף, ואת הכמיהה המוזרה שלה לתיבת פנדורה, מסתתרת מאחוריהן. "די די פרספונה תני לילדה ללכת!" אמר האדס בקול משועמם. "לא אני לא!" נהמה פרספונה ושלחה יד עם פגיון למקום שבו שניה לפניכן היה הצואר של דניאל.