בקוגן חצויים! בקוגן קרב! בקוגן עמוד!

התעוררתי ליןם מעונן מלא ברקים ורעמים. הצצתי מהחלון בשביל לראות עם יורד גשם. למזלי, לא ירד. זב היה מוזר. כל-כך מעונן וכמעט גשם, וזה היה אמצע הקיץ.
"חומד! תרד למטה, האוכל מתקרר!" שמעתי את אמא שלי צועקת.
***********
טוב, אז היי, אני פרסי ג'קסון, בן 12, מאפר היסט סייד, ניו יורק. אני גר עם אמא שלי, סאלי ג'קסון, ואבא שלי, פול. אני למד בבית ספר ציבורי בעיר ו… טוב, לא ממש משתלב חברתית.
התלבשתי וירדתי למטה. אחרי שסיימתי לאכול יצאתי לבית הספר, מלווה בבבקים שרצו לפצפץ לי את הצורה. ואם יהיה לי מזל אני יגיע לבית הספר, בחיים.
2 השעות בבית הספר עד ההפסקה עברו בזחילה, בשעמום מוחץ, ובעינוים נוראיים. ובקיצור, שיעור חשבון. וככה גם השיעורים הבאים עברו. והדבר היחיד שעשיתי כל היום היה לשרבט כל השיעור עיגולים חסרי חשיבות. אבל הכול התחיל מיד אחרי הלימודים. שהצלצול נשמע, מלווה בקריאות הידד וצעקות ורעשי גרירה שלכיסאות. ואז הבחנתי במשהו, טוב, הרבה משהוים יורדים, ואני לא צוחק עכשיו, מהשמיים. רצתי החוצה במהירות במהירות הברק ביחד עם עוד כמה ילדים ספק המומם, ספק מפוחדים. שלחתי יד למעלה ותפסתי את הדבר שירד מהשמיים. קלף, זה היה קלף. זה היה ללא ספק הקלף הכי מוזר שראיתי בחיי. הצד, שהנחתי שהיה האחורי שלו, היה שחור ועליו היו הרבה עיגולים לבנים שנראו כאילו נמצאים אחד בשני. על הצד האחר היה איור שלא הצלחתי לפענח בדיוק. נירא שכולם המומים כמוני. היו כאלה שקפצו בניסיון לתפוס יותר מהקלפים המוזרים האלה. הקלפים עופפו לכל עבר. לא יכולתי לעצור את הפיתוי ותפסתי עוד כמה. פתאום הקלפים הפסיקו לרדת, כאילו מעולם לא ירדו. פתאום, הקלף הרשון שתפסתי התחיל לזהור באור כחלכל שהתגבר בכל שנייה עד שהפך להיות בצבע תכלת בוהק. רעם הרעים מעלי, הרוח העיפה את שערי על פני. כולם עמדו דוממים כמה דקות, שהפכו להיות חצי שעה, ורק אז התחילו להתפזר. כולם הלכו לאט ודיברו אחד עם השני, חוץ ממני, כמובן, רצתי כמו משוגעבלי להסתכל לצדדם. כשהגעתי הביתה בריצה ונכנסתי לחדר שלי, מתנשף ומתנשם. הבית היה שקט, סימן שההורים שלי עדיין לא חזרו. זרקתי את התיק שפינת החדר והצאתי את הקלפים שתפסתי מהכיס. הקלף ממקודם, זה שזהר בתכלת בוהק, התחיל להתחמם בידי, התחמם כל כך עד שזה הרגיש כאילו החזקתי בידי אבן רותחת או משהו כזה. הקלף זהר באור מסמא ועצמתי את עיניי וזרקתי את הקלף על הרצפה. מה שלא עזר. עדיים יכולתי לראות את האור מאחורי עפעפי הסגורים. פתאום האור התעמעם ופתחתי את עיניי, וכמעט חטפתי התקף לב על המקום. נמצאתי בחלל, חלל גדול וריק, הכול מסביב נירא כאילו יצא מהחלל החיצון. שחור הכול היה שחור ונירא כאילו כל מיני חורים שחורים בצבע אדום, כחול, לבן, חום, וירוק, אבל זה נירא כאילו זה הסתובב, וזה היה יותר שקוף כזה, כילו יצא מתוך החלל החיצון. הדבר היחיד שהיה יחסית נורמלי הייתה הרצפה, שהייתה לבנה כמו פנינה. התחלתי להתהלך בחלל הריק הזה, המום, בצעדים קטנים. אחרי דקות רבות שניראו כמו שעות נזכרתי בקלף הזוהר הזה. התחלתי לחפש בכיסים ובחלל שמסביבי ושלא מצאתי אותו שם התחלתי להיכנס ללחץ. התחלתי לרוץ בכל החלל העצום במטרה למצוא אותו. באמצע הריצה המטורפת שלי נפלתי על משהו. מה שהיה מוזר בלהתחשב בעובדה שלא היה שם כלום. הסתכלתי מעבר לכתפי וקמתי מהרצפה מהרצפה, שלצערי, הייתה קשה, מאוד. זה היה כדור, כדור קטן בצבע כחול ושחור. ולידו היה הקלף.
כעסתי. לא ידעתי למה כעסתי. אבל משום מה הרגשתי צורך עז להוציא את זה על הקלף.
הקלף הוא זה שהכניס אותי לכל ה… מה שזה לא יהיה. "אתה אשם בכל זה! זה הכול באשמתך!" צרחתי עליו. לקחתי את הקלף וזרקתי אותו לחלל האוויר, לא יודע, אבל ציפיתי שזה יכאב לקלף. מה שלא היה הגיוני לחלוטין. שהוא פגע ברצפה הוא נעלם. הבטתי המום למקום שבו נעלם הקלף. החלטתי שאם זה עבד פעם אחת זה יעבוד פעם שנייה. וגם הייתי סקרן לדעת מה קרה לקלף ומעניין מה יקרה לכדור ההוא. לקחתי את וזרקתי גם אותו. הוא פגע ברצפה בדיוק במקום שבו זרקתי את הקלף. ברגע שהוא נחת הוא נפתח, העיניים שלו זהרו בכחול, ואז הוא כולו התחיל לזהור בכחול. כאילו מישהו כיוון מתחתיו זרקור כחול עוצמתי או משהו.
שהאור הכחול נעלם עמד לפני איש. הוא נירא כמו איש עצום, ענק, מפלצת, אפקט ממש טוב מסרטי הוליווד, אתם תחליטו.
הוא ניר כמו אדם, אדם עצום בגובה 6 מטר, עם קלשון בעל לוש שיניים שבקלות יכלו לשפד את ביניין האמפייר סטייט. ולמרבה ההפתעה הוא היה לבוש כמו תייר בחוף ים יוקרתי, עם מכנסי ברמודה וחולצה כזאת עם קוקוסים עלייה, שתמצאו בהוואי בשפע.
"אני הוא פוסידון! הבקוגן האדיר של הים!" הוא הכריז בקולו העמוק.
"ואני פרסי ג'סון. ואני עומד להתעלף"
ואז הכול החשיך.