בספרטה ובעלת מום- פרק 1

אין לי מושג איך אני חיה, איך למדתי לקלוע צמות, איך אני לבושה ואיך למדתי לדבר.
באמת, באמת שאין לי מושג.
אין לי מושג מה שמי, כי פשוט אין לי שם.
אני יודעת שכשזרקו אותי מהצוק שנולדתי, מפני שיש לי מום, לא נפגעתי. אפילו לא שריטה.
והאמת, אין לי מושג מה המום שלי.
ואני כמובן יודעת שיש לי אח תאום שהוא ללא מום.
עכשיו אני בת עשר, וגם אחי התאום, שהוא כבר בפנימיה צבאית שלוש שנים, מאז שהוא בן שבע, כמו כולם.
הוא מאוד מצטיין, אני יודעת כי אני מתחבאת מאחורי העץ ומציצה מה הם עושים שם.
באמת, ששולחים אותם לגנוב, יכולתי להיות אלופה בזה אם הייתי בן.
אני ממש זריזה כי אני גונבת אוכל של משפחות בלילה, ובגדים כשהנשים מכבסות.
באמת שעצוב לי שאני עושה את זה, אבל ככה שורדים.
אני לא רוצה לעשות זאת במשך כל החיים, בטח ייתפסו אותי.
אוי כבר צהריים, עוד מעט יגיעו הנשים לכבס פה.
אני אלך להתחבא, שלא יבדקו מי אמא שלי.
אבל אין מצב! מבאים לאחי צל"ש אניי לא רוצה לפספס את זה.
מביאים לו כובע יפה על שיערו הבלונדיני ועניו הכחולות. טוב אנחנו רק בני עשר. גם אני בלודינית עם עניים כחולות.
כמה נשים כבר עוד רגע מגיעות, מה אני אעשה?
האפשרות היחידה היא שאתחבא מהצד השני ואז יראו אותי.
הלכתי אחורה לאט ואז רצתי.
עברתי מתחת לגשר ורצתי כמה שאני יכולה.
נמאס לי לחיות ככה, ונמאס לי שהדבר היחיד שמעניין ספרטנים זה להיות חזקים, ולהיות מנותקים מפה.
ברחתי, ולא שמתי לב, והגעתי לכפר אחר.
מה אני עושה?!
אישה אחת ניגשה אליי, ואני הלכתי אחורה לאט.
"אוי, אני לא מאמינה, זאת את, חזרת לפה!" היא אמרה ואני עשיתי מבט שואל.
"מה? אני מספרטה אסור לי לדבר איתך אני הולכת!!!"
"חכי!" היא אמרה ותפסה בידי.