בני האדס

"מייסי!" ניקו קרא לי "מייסי את מוכנה לבוא לפה?"
"אני באה!" צעקתי מקרחת היער שאהבתי לקרוא בה.
חצויים בדרך כלל דיסלקטים, אבל מסוגלים לקרוא ביוונית עתיקה.
"חשבתי שאמרת שאת באה." הוא אמר.
ניקו הוא אחי הגדול. למרות שעושה רושם שאני גדולה ממנו.
אני בת חמש עשרה. כלומר זה מה שהייתם חושבים אילו פגשתם אותי. אני בת 80 בערך (אל תשאלו, זה סיפור ארוך)
ניקו בן 95 או יותר, למרות שנראה בן 14.
"אמרתי את זה? אתה בטוח?" עניתי לו, ניקו עזר לי אלפי פעמים. בלעדיו הייתי עכשיו עוברת ממקום למקום, סביר להניח מענה אנשים, הורגת אותם, משספת את גרונם.
ניקו הסביר לי שבני האדס נולדו עם כישרון לתכונות אבינו, אחת מהם למען האמת. אני מענה אנשים.
לניקו יש כישרון למוות. הוא מסוגל לדבר עם מתים, ולזמן שלדים וזומבים לעזור לו.
ואחותנו קאמיל בת 89, ונראית 16 , היא בעלת כישרון אדמה. היא מסוגלת לפעור את האדמה, מספיק עמוק כדי להפיל אותך ישר לטרטרוס.
אבל אף אחד מאיתנו לא משתמש ביכולות האלה, כי מפלצות לא תוקפות אותנו הרבה, הן מרגישות הילת מוות ופשוט מתרחקות מהמקום שלנו.
"מייסי, את לא יכולה להעמיד פנים שאת לא חצויה. את כן. ואת מענה. אז בבקשה בואי לאימון כדי שתוכלי לשלוט בכעס שלך." הוא אמר
נאנחתי "אני באה, ניקו"
הוא חייך אליי חיוך קטן ורעוע. ונזכרתי שזה מה שהכי אהבתי בניקו.
הוא בן האדס , אחי, והוא לא מפחד ממני, רק דואג לי.
פגשתי כמה חצויים לפני שניקו מצא אותי, והם פחדו ממני פחד …. ובכן.. פחד מוות.
אני זוכרת שהם דיברו בניהם. ואמרו שהם צריכים לקחת אותי למחנה, ושכירון ידע מה לעשות איתי.
לא התכוונתי להרוג אותם. באמת שלא. אבל לא רציתי ללכת איתם.
ניקו בדיוק עבר בסביבה. אני זוכרת שהוא אמר לי 'אני ממליץ לך לא להרוג אנשים שרק רוצים בטובתך. בואי אחות, אני אסביר הכל.'
לא ידעתי מיהו, אז התקפתי אותו. במחשבה לאחור זה היה ממש טיפשי.
הוא לא התקיף חזרה רק זז במהירות מהדרך שלי כל פעם שהתקפתי.
אחרי זמן מסויים (ואחרי שהוא לא מת ,והבנתי שגם לא מתכוון למות) הנחתי לו לדבר איתי.
הוא גם מצא את אחותנו קאמיל בערך באותה דרך, רק שקאמיל קצת שונה.
היא לא הרגה אנשים. היא הייתה כלואה בבית חולים. הם התייחסו אליה כמו אל ניסוי, מדעי מפני הייתה מיוחדת.
בסוף הוא הביא אותנו ליער שאנחנו גרות בו עכשיו. הוא הביא אותנו לשם ואמר זה הבית שלכן עכשיו ( למרות שלדעתי זה יותר כמו הארמון של אבא בשאול, בעיקר מפני שהיה עשויי ברזל סטיגאי)
ניקו גר איתנו אבל רוב הזמן נעלם.
אנחנו לא שואלות לאן. הוא לא יענה לנו אם נשאל אז למה לטרוח?

הוא כנראה בין ששקעתי בהרהורים כי הוריד את ידו שהייתה מושטת אליי "את בסדר? " שאל
"כן, כן אני בסדר" נאנחתי "הלוואי שהייתי רגילה. זה הכל"
"אני יודע" ענה ניקו "זה פחות או יותר מה שכל החצויים מבקשים"
"תראו מזה. ניקו הלך לחפש אותך ואני הלכתי לחפש את שניכם…" אמרה קאמיל בעודה מזיזה ענף בדרכה אלינו.
הבטתי בעיניה. בענייה החיוורות, בצבע תכלת כל כך בהיר, שנראה כמו קרח .
כן. קאמיל הייתה עיוורת.