בני האדס- פרק 6

-הייזל-

קאמיל, אחותי החדשה, הלכה חזרה הביתה, הצעתי לה להישאר אבל היא אמרה לי שהיא צריכה לטפל בכמה דברים, כמו לארגן לניקו ומייסי מה ללבוש… הם לא ימצאו את הבגדים שהם תכננו ללבוש לבד, וחוץ מזה היא צריכה לוודא שהם באמת ילבשו אותם.
הספקתי לדבר איתה בערך רבע שעה. אבל היא עשתה רושם נחמד.
היא סיפרה לי מה עבר עליה.
ושהיא שונה. אבל היא לא סיפרה לי למה היא שונה, כנראה כואב לה לדבר על זה. ואני מכבדת את זה.
הרי אמא שלי. האמא הנהדרת והמסכנה שלי, נהרגה בגללי, וגם אני לא אוהבת לדבר על זה…
אחרי שהם הלכו. הדבר היחיד שרציתי לעשות זה לצרוח.
והיה לי גם על מי.
"אתה פשוט יהיר ושחצן!" צעקתי על ג'ייסון.
הוא נראה המום.
"על מה את מדברת?" שאל בתמימות.
" באמת ג'ייסון? 'אני מסרב לבטוח בהם.' עד כדי כך קשה לבטוח בבני האדס נכון? כי הם שקרנים ומרושעים. ואיזה סיבות יש להם לעזור לנו?" צעקתי.
הוא נראה נבוך ועצוב. פניו הביעו צער, אבל זה נעלם בשנייה.
"כן. הם בהחלט מרושעים." אמר.
"אולי. אולי *אנחנו* באמת מרושעים. אבל *אנחנו* מרושעים רק לאויבים *שלנו.* ומי ששונא *אותנו*, בהחלט אויב!" אמרתי כועסת. ומדגישה את המילים אנחנו ושלנו. לא היה אכפת לי מיהו. או מה הוא עשה. הוא היה יהיר, שחצן, ונורא. בדיוק כמו אבא שלו, הוא שונא את מי ששונה, וקשור למוות.
עכשיו הצטערתי אפילו יותר שפרסי ואנבת' נעלמו. הם היו יחידים שהבינו אותי ואת ניקו. רציתי לבכות, אבל התאפקתי.
"תזכור את זה ג'ייסון. מפני שיום אחד, הם יכעסו על זה. והם בהחלט ינסו להרוג אותך, ואני ארשה להם. אני לא אעצור בעדם, וכך גם ניקו. בי נשבעתי, שאם לא תתחיל להביע אמון בחברים שלך, הישארו לך רק אויבים. תזכור את זה" אמרתי . עדיין מביטה בו בכעס וזלזול.
"הייזל!" ניקו צעק בהפתעה. " אל תישבעי על דברים כאלה." אמר " לעולם!"
"אני מתחילה לחבב אותה יותר ויותר " צחקה מייסי.
עדיין כעסתי ולכן לא שמתי לב מה הם לבשו. רציתי לצחוק שזה נראה כמו תחפושת. ואז הסתכלתי שוב.
הם היו יפהפים. מייסי הייתה לבושה בשמלה ישנה. כמו פעם. כמו השמלות שהתגעגעתי אליהן כל כך. היא הייתה בצבעים בורדו נעים ואפור כהה. השמלה הייתה מסוג השמלות שלבשו פעם לנשפים. יקרה, ונפוחה, אבל היא הייתה יפהפייה, ופתוחה כמו סטרפלס, או ככה אמרו לי שקוראים לזה עכשיו. איזה שם מטופש….
ניקו נראה נהדר. הוא היה לבוש חליפת טוקסידו. שחורה ואפורה. שכנראה הייתה עשויה ממשי. בידו אחז מקל הליכה מהודר, שגברים לקחו איתם לכל אירוע, גם בלי שהיו צריכים אותו, אלא להראות את מעמדם, שבראשו עיטור בצורת גולגולת שכנראה ,גולף משנהב. על ראשו היה כובע שאפיין את הגברים הצעירים מהמעמד הגבוה, ועליו עיטור גולגולת בצד, שתאם למקל ההליכה.
בלבוש הזה ניקו נראה נאה מאוד. הוא היה כבר פחות חיוור ועייף. השקים שהיו לו מתחת לעניים לפני שעזבו נעלמו כמעט לגמרי. פניו היו פחות חיוורות , וכבר לא עטו גוון ירקרק חולני, אף פעם לא שמתי לב שניקו בעצם נראה נהדר. מייסי נראתה כמו מלכה, עם השמלה הנפוחה השיער הפזור, שהיה אסוף רק משתי קצוות מאחורי ראשה , והמבט האכזרי מעט, אבל בכל זאת אוהב ומוכן לחבק ולשיר לילד שנפצע כל היום.
כנראה פייפר חשבה כמוני, כי היא הביטה בהם כלא מאמינה.
"איך הם נראים?" שאלה קאמיל כשחיוך רחב על פניה.
"את יכולה לראות בעצמך" אמר בארסיות ג'ייסון
קאמיל נראתה פגועה, לרגע נראה כאילו היא עומד להגיד לו שזה לא נכון. אבל העצב עבר. ושוב היא חייכה.
"הם נראים נהדר" אמרתי.
זה פגע בי כמו ברק…. הבנתי עכשיו. הכל. למה היא הייתה שונה. ולמה היא תמיד שואלת דברים כמו: איך הנוף? איך זה נראה? וכו… כאילו היא לא בטוחה בעצמה. היא הייתה עיוורת.
החלטתי לא לומר מילה. אני בטוחה שהיא רוצה את זה בסוד, כמו שאני מעדיפה שלא ידעו שאני אמורה להיות מתה.
"משפחת די לונה ומשפחת קאלינדו אמורות לבוא עכשיו." אמר ניקו "גם הן הוזמנו"
מייסי נראתה ממש מופתעת. "אתה לא רציני! מתי הספקת לברר את זה?" שאלה
"כשהתלבשת… לקח לך חצי שעה מייסי." אמר בגיחוך.
"נראה אותך מנסה ללבוש שמלה תפוחה כזאת!" ענתה לו.
קאמיל ניקו מייסי ואני פתחנו בצחוק. השאר לא הבינו את הבדיחה.
מה לעשות? זאת בדיחה פרטית…
"מי אלה די לונה וקאלינדו? " שאל ליאו.
מאחורינו שתי נערות יצאו מתוך העצים. נראה שהן מושכות אחריהן את הענפים, ושהדשא סביבן הרבה יותר ירוק.
הן לבשו שמלות בסגנון של מייסי. רק שאחת הייתה חומה כמו אדמה, עם מעט ירוק, כאילו דשא צומח ממנה. ולשניה הייתה שמלה אדומה כרימון, ועם שוליים ירוקים כמו עלים, והם ממש נראו כמו עלים.
לשתיהן היה שיער אסוף ששזורים בו פרחים.
ושתיהן בהחלט נראו שמחות לראות את ניקו ומייסי. בעיקר את ניקו.
"כמה טוב לראות אתכם!" אמרה אחת מהן. כנראה המבוגרת יותר. היא נראתה בת חמש עשרה. השניה נראתה בת ארבע עשרה.
לשתיהן היו עיניים ירוקות ונעימות. כמו דשא ועלים באביב. אבל כשבחנתי אותן מקרוב יותר, ראיתי שהם בעצם לא ירוקות, אלא פשוט…. אביב. כשצפית בהן, ראית שדה ירוק ופורח של כלניות, לרגלי הרים, ביום אביבי, השמיים היו נטולי עננים והשמש זרחה.
"קת'רין, רוז " ניקו הנהן אליהן, כאות כבוד.
מייסי והמבוגרת יותר מהבנות , שמסתבר ששמה היה ק'תרין, כבר התקדמו.
"שנלך?" שאל ניקו את רוז, והרים את ידו במחווה כמו פעם. רוז שילבה ידה בידו "בוא נלך." אמרה בחיוך.
"הייזל, אם תצטרכי עזרה תפני לקאמיל בסדר?"
הנהנתי.
קאמיל הלכה הביתה.
מייסי הלכה עם חברתה הטובה לעבר היער ושתיהן נעלמו בצללים.
וניקו ורוז, הלכו להם בנחת, לעבר היער , וגם הם הלכו.
ואני נשארתי לבד.
המשפחה שלי עזבה. אבל לפחות היה לי את פרנק.