בני האדס- פרק 5

-מייסי-

הכל כבר היה מוכן.
נחתנו במקום המפגש עם קאמיל, והיא כבר הייתה מוכנה עם המפה , ואנחנו עם האמברוסיה והנקטר.
הלכנו לעברה.
עם כל צעד נוסף, בן יופיטר נהיה יותר ויותר כועס וחושש.
רציתי להשליך אותו ישר לטרטרוס.
"הכל מוכן. המפה אצלי. איך הם ניקו?" היא שאלה.
"עדיין חיים." הוא אמר " אבל כדאי שנמהר…"
פייפר, בת אפרודיטה, הייתה מלאת תקווה. וראו שהם כולם היו מלאי תקווה, כנראה ממש הרגישו אשמים בזה שהחברים שלהם נפלו לטרטרוס…
קאמיל נשמה עמוק.
ואז הרימה את ידיה, והסיתה אותם לצדדים. באדמה נפער חור שנראה אין סופי, דרך ישירה לטרטרוס.
קאמיל יכולה להרגיש איפה יש פתחים פוטנציאליים לטרטרוס, כך היא יכולה לפעור את האדמה בקרב, ולהשליך את האיום כל כך עמוק שעלול להיהרג רק מהנפילה עצמה, שלא לדבר על המפלצות.
החבורה הייתה בשוק.
"הם פה למטה עכשיו? " שאל פרנק. בן מארס, ההתגלמות הרומית של ארס.
"לא, הם כמעט פה." ענתה קאמיל. "זמן הנפילה של החבילה עלול להיות די ארוך."
היא נראתה כאילו מחשבת את כל המשתנים שעלולים להפריע לה. "וחוץ מזה, הזמן שם למטה שונה מפה."
אמרה .
"כמו במבוך של דיידלוס" אמר ניקו.
נראה שהשאר לא הבינו אותו, כנראה הוא עבר את החוויה הזאת עם חבריו שנפלו.
"מה שמשנה עכשיו" אמרה קאמיל בקול גובר, כדי שישמעו אותה "זה שנוריד את החבילה. הם מתקדמים"
היא לקחה את החבילה של האספקה וזרקה אותה די בכוח, כנראה כדי לתת לה תנופה.
כולם חיכו…
אחרי חמש עשר דקות קאמיל נאנחה לרווחה.
"הם קיבלו אותה" היא אמרה בחיוך.
כולם נאנחו ונראו מאושרים. כמה נהדר זה בטח להיאחז בתקווה.
ניקו הסתכל עלי במבט של הבנה. כאילו קרא את מחשבותיי.
מאחורינו הופיע אור משונה, ממנו יצא גבר בתלבושת ריצה.
הרמס.
"שלום לכולם." הוא אמר בחיוך.
"יש לי חבילה למשפחת האדס" הכריז, עדיין בחיוך.
ניקו לקח ממנו את העט, שעליו הופיעו מרתה וג'ורג הנחשים. זה לא הפריע לו כי הוא המשיך לכתוב בשקט.
הוא לקח מהרמס את המכתב, שהיה במעטפה אפורה, עם חותמת שעווה שחורה, שעליה מצוייר סמל משפחת רואן- סרטים ופרחים עוטפים גולגולת .
ראיתי את הכעס בפניו של ניקו.
הוא לא כועס באופן רגיל.
כשהוא כועס הוא…הוא פשוט מפחיד.
הוא לא צועק או מקלל. הכעס נגלה רק בעיניו ובאופן בו הוא מצר אותן.
הוא נראה פשוט רגוע. אבל כשמביטים לתוך עיניו רואים שהם אפילו יותר כהות ממה שהן היו.
רואים את הזעם הבוער בהן. אפשר לחשוב שאתה רואה בהן את נשמות מי שרק העז להכעיס אותו.
הוא נראה בדיוק כמו אבא.
רצתי אליו ואחזתי בכתפיו.
"ניקו! תרגע עכשיו! אתה נראה כמו אבא" אמרתי "וזה די מלחיץ. נראה לי שבעיקר את הרמס"
העפתי מבט לעבר האל.
הוא נראה ממש מודאג.
ניקו העביר אלי את המכתב, זאת הייתה הזמנה.
היא נכתבה בכתב יד יפיפה ומעוגל, שללא ספק לא מהתקופה הזאת.
הקראתי בקול:

"לכבוד משפחות די אנג'לו, שרבל ומוטנריי ,
הננו שמחים להזמינכם לנשף השנתי של משפחת רואן.
הלבוש מחייב את תקופת הלידה.
אנה שיקלו זאת היטב, אחים.
כי יש בידנו מידע, שנשמח לחלוק. או אולי לא.

בברכה שרליין רואן, וסיר אלריק רואן."

"בשם האלים !" צעקתי. לא יודעת מי כעס יותר על שהעזו להזמין אותנו, אני או ניקו?
ניקו נאנח. "אני מנחש קאמיל שלא תבואי." היא הנהנה "טוב ויפה. תודה לך הרמס" חייך אליו. וזה רץ לאנשהו. "הייזל, פרנק ,ליאו, פייפר, ג'ייסון " אמר והנהן אליהם מתוך כבוד "בהצלחה לכם. הייזל אם תצטרכי עזרה קראי לקאמיל" הוא פנה לקאמיל "נתראה כשנחזור."
"אתם בטוחים שתהיו בסדר?" קאמיל שאלה.
"כמובן " ענה לה ניקו "בואי מייסי, נלך להוציא את….. בגדי הערב" אמר בתיעוב.
ניקו העדיף חולצה שחורה וגינס צמוד. וזהו. אולי מעיל טייסים.
"יש להם מידע… כאילו על מה? " שאל ליאו בן הפייסטוס, בעודו מתעסק במרץ בכמה דברים : אומים חלקי חילוף ובננה.
בחיי הילד היה יותר היפראקטיבי מאשר מת עם קוצים בתחת וללא אפשרות להוציא אותם.
"אני לא יודע " הודה ניקו "אבל אם הוא לא נחוץ לנו……" אמר ועל פניו חיוך מרושע. "נהרוג אותם"
הוא העיף בי מבט . "הכבוד כולו שלך" אמר.
"נהדר" אמרתי מחייכת. "בואו נצא לדרך."