בני האדס- פרק 16

-מייסי-
אולי אני אשמע כמו אחות נוראית, אבל כן, לגמרי עשיתי דווקא לניקו…
הילד לגמרי עיוור!
מישהו היה צריך לעזור לו להבין שרוז מחבבת אותו.. לא?
חזרנו הביתה, ולמזלנו פרימרוז הייתה שם.
היא ליככה דשא בזמן שקאמיל עמדה לידה בפה פעור.
נראה כי הן משוחחות.
"מה קורה קאמיל?" שאלתי.
"הנה אתם!" היא צעקה "אני לא מאמינה שיצאתם בלעדי ובלעדיי קת'רין!"
"קמנו בחמש בבוקר" אמר ניקו. "הייזל עשתה לנו השקמה.. לא רצינו להעיר אתכן…"
קאמיל נאנחה "חמוד מצדכם… אבל יכולתם להשאיר פתק!"
כולנו צחקנו. אפילו פרימרוז.
היה נחמד לשם שינוי להרגיש שאתה מוקף במשפחה, וחברים.
וואו, אני דיכאונית בזמןו האחרון…
"צריך להביא אותה למשפחת רואן.." ניקו אמר. נראה כאילו הוא חושב על מה שיקרה, כאילו הוא מריץ במוח כל דרך שזאת תהיה מלכודת, ואילו דרכים יצירתיות יש להם כדי להרוג אותנו. זה לא עודד אותי במיוחד…
"כן" רוז הסכימה "מי יודע מה מצבה של הילדה… אנחנו צריכים למהר. וגם ככל שנגמור את החלק שלנו בעסקה יותר מהר ככה גם נבטיח עוד לוחמים בצד שלנו…"
"אם כך בואו נצא לדרך…" ניקו אמר ופנה לכיוון פרימרוז
"את באה?" הוא שאל אותה.
'כן, בואו נלך… הילדה המסכנה.. מקוללת על משהו שהיא לא עשתה…' היא מלמלה.
…
כשנכנסנו לאחוזת רואן, כבר חשבנו שזה היה מאוחר מדי.
הכל היה כל כך שקט.. ו… מה המילה?…. מת.
ואז שמענו את הצרחות.
כולנו נרעדנו. הרגשתי את הרעד עובר גם בחדת הקרן…
הצרחות נפסקו.
אלריק ושרליין הגיעו.
"וואו" אמרה שרליין בהתפעלות.
"זה היה.. מהר"
"אנחנו ממש מעריכים את העזרה שלכם" אמר אלריק.
"גם אנחנו מעריכם את זה שתלחמו לצדנו…נכון?" שאל ניקו.
אלריק הנהן."כמובן.. הבטחות בסטיקס לא מפרים…חוץ מזה אנחנו משפחה לא?"
נחרתי בבוז "ברור… אנחנו משפחה כל כך מלוכדת…"
"בואו נוריד לפה את הילדה" אמרה רוז.
…

ליליאנה נראתה גוססת. ובצדק, היא באמת הייתה גוססת.
העור שלה היה כל כך חיוור ושקוף, עם גוון כחלכל כמו.. משהו מת.
היא חייכה אלינו. "שלום" קולה היה רועד וחלש, אך מקסים כמו פעמונים.
פרימרוז ניגשה אליה.
הרכינה את ראשה אל ליליאנה, והניחה בעדינות את הקרן שלה על קודקודה של הילדה.
הן שתיהן התחילו לזהור באור צהבהב ויפהיפה.
שמעתי את פרימרוז ממלמלת משהו, אך לא הקשבתי כי הייתי כל כך מרוכזת ביופי שבא מהאור.
הן זהרו ככה כדקה. ואז פרימרוז וליליאנה דקלמו משהו שמשמע כמו שבועה:
"את לי ואני לך.
שתינו יחד כאחת.
אך לא אחת אנחנו ביחד.
אם כי שתיים אך יחדיו."

כמעט לא זיהיתי את ליליאנה. עורה היה עדיין בהיר, אך באופן האופייני לכל בני האדס ופרספונה.
עינה הירוקה ועינה השחורה צחקו.
והיא חייכה חיוך רחב.
הוריה חייכו.
"אני יכולה לרוץ למעלה ולמטה במדרגות?" היא שאלה.
"למה את מתכוונת?" השיבה לה שרליין.
אני מרגישה כאילו ישנתי במשך עידנים!
כולנו חייכנו.
היא הייתה בריאה.
הצבא שלנו נגד גאיה גדל.
ואנחנו משפחה, אם נרצה בזה ואם לא.