בני האדס -פרק 12

-ניקו-

לא רק שהאחיינית שלי מקוללת, שאני צריך למצוא חד קרן (השד יודע איך אני אמור למצוא אותו) , שישנתי פחות מארבע שעות, ושהיו לי סיוטים לגבי הקללה על ליליאנה,
אז גם הייזל ומייסי החליטו לאמלל אותי (וגם את רוז) להעיר אותנו באכזריות, ואז גם להכריח אותנו לצאת לחיפוש לפני שהשמש זרחה.
משפחה נהדרת יש לי…. לא כן?
החלטנו לא להעיר את קת'רין ואת קאמיל. שלפחות כמה מאיתנו ישנו טוב בלילה.
…
ארזנו מעט נקטר ואמברוסיה, וכמובן צידה לדרך, שכללה בעיקר: מרשמלו, M&M , כמה תפוחים, כמה אגסים, וכמה רימונים. השתדלתי לא לחשוב על הרימונים.
רימונים.
יש לי צמרמורת רק מלחשוב על זה.
"איפה אנחנו אמורים למצוא חד קרן בכלל?" שאלה מייסי.
"אני לא יודע…. כנראה שהיית צריכה לחשוב על זה לפני שיצאנו לחפש בחמש בבוקר!" עניתי בזעם. אל תאשימו אותי, הייתי עייף.
"ניקו תרגע קצת…."רוז אמרה. "בואו נתחיל לחפש…."
….
עבר כמעט יום שלם עד שמצאנו כיוון לחד הקרן הקרוב ביותר.
אני ומייסי ניסינו להרגיש את חדי הקרן בעזרת החוש למתכות היקרות, שהקרניים שלהם עשויות מהם..
בסוף הרגשנו במשהו, בכיוון שולי היער.
התקדמנו לעברו, וככל שהתקרבנו, הרגשנו יותר בעוצמתו של חד הקרן.
שהיינו ממש קרובים, כבר התחלנו לחשוב שזאת להקשה שלמה מהם.
אבל טעינו.
ליד אגם קטן, בין שיחי ורדים, עמד חד קרן.
הוא היה לבן, אבל הקרן שלו זהובה וכסופה.
"איך נשכנע אותו לעזור לנו?" מייסי שאלה בלחישה.
"אני לא יודע… בואו נחשוב." עניתי.
"תשאירו את זה לי." אמרה רוז והתקדמה לכיוונו.
"וואו. אתה חד קרן יפהפה." היא אמרה ברכות ובנעימות, כדי לא להבהיל אותו. "יש לך שם?" היא שאלה.
'פרימרוז' שמעתי קול גבוה ויפה בראשי. זאת הייתה חדת הקרן.
"פרימרוז אהה…" ענתה לה רוז. "לי קוראים רוז"
'רוז אהה…' שמץ של חיוך נשמע בקול חדת הקרן. 'יש לך שם יפה.'
"גם לך פרימרוז" ענתה רוז.
'אתם מחפשים אותי אני מנחשת….'
"האמת שכן. " רוז התחילה להסביר לה.
'הבנתי.' פרימרוז נאנחה. 'הילדה המסכנה…. קללה מהסוג הזה… זה משהו שקשה להסיר…'
כולנו עמדו שקטים. בערך במשך דקה שלמה.
'איך אמרתם שקוראים לילדה?'
"ליליאנה." אמרתי.
'אעזור לכם' היא אמרה נמרצת. 'שנעתי עליה…. אני מסכימה לעזור. מעתה ואילך אני חדת הקרן שלה… והיא הנצר שלי. אני ארכב איתה לקרב לנצח. והיא תהיה תלויה בחיי, כמו שאני אהיה תלויה בחייה.'
"אז זה אומר שאת מסכימה לעזור" שאלה מייסי.
'לא זה אומר שאני רוצה לרקוד ברייקדאנס…' היא גלגלה עניים. 'ברור שאני אעזור… למה אני הרי עושה נאומים כאלו אם אף אחד לא מקשיב?'
כולנו צחקנו.
"טוב כדאי שנזוז…" אמרה רוז.
"תודה לך על העזרה." אמרתי לחדת הקרן.
התחלנו להתקדם הביתה.
"רוז. את גאונה." לחשתי לה.