בן של אלים . . שונה משל אחרים ! פרק 4

– נקודת מבט וויל –
מעולה, שוב המקום הזה.
התגעגעתי אליו.
לפחות הפעם הזו לא הייתי צריך לעשות את הקפיצה הזאת.
אפולו וארטמיס התיישבו בכיסאות שלהם וכל האלים הביטו בנו.
היו שם אותם הפרצופים מ"הביקור" הקודם שלי באולימפוס.
רק שהפעם גם דיוניסוס היה שם, כנראה נגמר לו העונש..
"צאו מהחדר בבקשה" אחד מהאלים-זה שישב בכיסא הגבוה ביותר אמר,
"סליחה?" שאלתי.
"אתה והציידות, החוצה. אנחנו צריכים לדבר.
"מי אתה?"
זאוס,ילד כסיל עכשיו החוצה." הוא אמר והדלתות שעד עכשיו היו סגורות נפתחו.
טוב, אם לא אכפת לך להגשים מדרגות, זה יוכל לעזור לנו מאוד, אתה יודע לא כולנו כל יכולים." אמרתי בציניות.
"חצוף" זאוס אמר אבל הגשים את המדרגות שביקשתי אבל בתוך האולם.
"לא משנה." מלמלתי בכעס ופשוט קפצתי מהחדר והציידות אחריי.
"דביל, לעולם אל תרגיז את זאוס. היום הוא היה סלחן במיוחד." מר אמרה לי אחרי שיצאנו מחדר הכס.
הציידות האחרות טיילו באולימפוס ואני ומר נשארנו ליד חדר הכס.
"אז.. את יודעת על מה הם מדברים?" שאלתי את מר.
"עליך." היא אמרה.
"עזרת לי." אמרתי בלגלוג.
"בכיף."
"אז,מי את?" שאלתי.
"מה החקירה הזאת?" היא התעצבנה.
"מותר לי לחקור את מי שריפאתי מפצע גרוע, אני חושב.." אמרתי.
"אני ציידת של ארטמיס." היא אמרה.
"את זה הבנתי לבד." אמרתי.
"אתה ממש מצחיק, אתה יודע?"
"כן, זה מאבא. אז..למה מדברים עליי כל הזמן?!" אמרתי.
"כי אתה.. היא גמגמה."
היא בהחלט יודעת משהו שהיא לא מגלה לי מהו.
"כי מאמינים שאתה חלק מהנבואה." היא פלטה.
"נבואה?" אמרתי.
"בן אדם לא רגיל..נדיר..שאין הרבה בעולם הזה.אבל מה זה חשוב עכשיו." היא אמרה.
"זה ממש חשוב.אבל אני מעדיף לא לדעת.."
"אתה יודע מה?"
"מה?"
"פשוט סתום." היא נאנחה. " אתם הבנים עם כזה מטומטם."
"לא, כי אתן.." מלמלתי.
היא זרקה אליי מבט מפחיד ומהמבט שלה הבנתי שמילה אחת לא במקום והיא לא תהסס להשתמש בחצים שלה.
"לא אמרתי כולכן.." אמרתי בניסיון להגן על עצמי.
"טוב שכך.."
"ג'ללו" אמרתי.
"מה?!" היא העיפה בי מבט מבולבל.
"ג'ללו." אמרתי בחיוך.
"כמו שאמרתי.. עם מטומטם."
"ג'ללו."
היא נאנחה בתסכול "ג'ללו." היא אמרה.
אז אני פשוט התחלתי לצחוק.
"ג'ללו." היא הצטרפה לצחוק שלי והתחלנו לצחוק כמו שני משוגעים.
משום מה, הרגשתי שזה היה אחד הרגעים הכי טובים בחיים שלי, אם לא הכי טובים.
פתאום הדלתות נפתחו ואחד מהאלים יצא אלינו ומצא אותי ואת מר משתוללים על הרצפה.
"ג'ללו!" צעקתי תוך כדי צחוק.
האל השתעל. רק עכשיו אני ומר הבחנו בו.
"הלורד הרמס." מר השתחווה רועדת מהמאמץ לא לצחוק.
"שניכם לבפנים." הוא אמר אחרי שגם אני השתחוותי רועד.
"עזבי, אין לי כוח לקפוץ. בואי נעשה סולם גנבים ואז תעלי אותי מלמעלה." אמרתי ושילבתי את הידיים שלי כדי שהיא תוכל לעלות.
אחרי שתי דקות אני ומר עמדנו שוב עם האלים בחדר הכס.
ושוב אותם הפרצופים.
בעוד כולי חושב מי זה כל אל, זיהיתי את דיוניסוס, ארטמיס, זאוס, הרמס,אפולו ונראה לי את אתנה.
הבחנתי שמר נעלמה.
"איפה מר?"
"לא שמעת שאמרנו לא לצאת?" אלה אחת אמרה לי.
"למה רק אני נשאר?"
מר ציידת וציידות לא עוברות טקסי הבחנה.." אותה אלה אמרה לי.
"מה אלה טקסי הבנה?" אמרתי באי הבנה.
"אני יודע עלייך הכל וויל קריס, בוא נגיד שיותר ממך זה בטוח." אפולו התפרץ ואמר לי.
אני לא מופתע, חשבתי לעצמי, בכל זאת אני באולימפוס, שום דבר לא הגיוני פה.
"אנחנו שוחחנו ביננו ומסתבר שאתה יוצא לשינויון."
"מה זה שינויון..?" שאלתי.
"אתה תבין הכל בהמשך… בינתיים אתה צריך רק דבר אחד." אפולו אמר לי.
"אתה רואה את זה?" הוא שאל ועשה איזה טריק ידיים והופיעה מולי תיבה קטנה.
"שתצטרך אותה היא תיפתח בעצמה.."
"ולמה אתה נותן לי אותה? איך כל זה קשור אליי בכלל?"
"כמו שאמרתי אתה תבין הכל בהמשך.."
אויי די עם ה-"תבין הכל בהמשך" חשבתי לעצמי, מה אני ילד קטן..?
"איך אני אצא למשימה שאין לי מושג מהי ומה עושים ואיך אני אצא לבד בכלל?"
"וויל,אני יפגוש אותך עוד הרבה פעמים,תבין, אני יאמר לך הכל ולא יהיה דבר אחד שלא תדע."
"מה זאת אומרת?"
"וויל, אני אבא שלך,האבא האמיתי שלך."