בן של אלים . . שונה משל אחרים ! פרק 3

– נקודת מבט מר –
הדבר האחרון שאני זוכרת זה שהדרקון נשך אותי ביד, ולא ממש הבנתי למה הכאב נפסק.
פקחתי עיניים והדבר הראשון שראיתי היה נער בערך בן 15 בלונדיני עם עיניים ירוקות שרכן מעלי הסתכלתי על היד שלי וקלטתי שהפצע נעלם.
קולה של ארטמיס קטע את מחשבותיי, "מר!" עכשיו גם ארטמיס רכנה מעליי, "אני שמחה שהתעוררת. אני חושבת שמצאתי אותו. הוא הגיע." בבת אחת התרוממתי .
"את רוצה להגיד שהבן הזה ריפא אותי?!" שאלתי.
"מר, את מבינה מה זה אומר?"
"כן, אבל זה לא הוא." רטנתי, העפתי מבט אל הנער והוא רק הביט בנו מבולבל, "אני יודעת מי זה." אמרתי בחיוך. "זה אפולו." קפצתי עליו בחיבוק וכל הבנות קפצו עליו בחיבוק. "כמה זמן לא ראיתי אותך."
שתבינו אפולו הוא כמו דוד בשבילי כי ארטמיס היא כמו אמא שלי, אני משרתת אותה קרוב לחמישים שנה.
"ציידות. זה לא אחי." ארטמיס הרגיעה אותנו.
"איך לא אפולו? מי עוד יכול לרפא פצעים כאלה אם לא אפולו?" שאלתי בתמיהה.
"כנראה שהוא הבן של אפולו." סיסי אמרה.
"נכון. אין עוד אל שיכול לרפא ככה. אז זה כנראה הבן שלו. רגע, איך הוא ריפא אותי?" שאלתי ואז שמתי לב שהוא רק עומד שם בצד מאזין לנו ושותק, כנראה מבולבל.
"זה לא בן אפולו. לאף בן אפולו אין יכולת ריפוי. יש להם יכולת הקליעה, אבל לא ריפוי." אמרה אחת הציידות- איימי.
"מר. הוא פשוט נגע בפצע שלך והפצע נאטם." ארטמיס אמרה. "זה הוא. אותו זימנתי.
"מישהו רוצה להסביר לי מה הולך כאן? למה אתן מדברות עליי?" הוא התערב.
"אני האלה ארטמיס." היא התקדמה אליו, "ואלה הן הציידות שלי. ומי שריפאת, מר, היא הסגנית שלי. הנזר הכסוף שעל הראש שלה, מסמל את זה."
ראיתי את הדביל צובט את הזרוע שלו. "מה אתה עושה?" שאלתי והתקרבתי אליו.
"מנסה להתעורר. זו ללא ספק הזיה." הוא אמר.
"יואו, אתה מצחיק. זאת לא הזיה."
"אולי. ואולי לא." הוא אמר בחיוך מתחכם.
"מי אתה בכלל?" שאלתי אותו.
"אני סתם ילד, שקבע עם חבר בפיצרייה ואיכשהו, מעניין באמת איך, הגעתי ליער."
"מאיפה הגעת? מה אתה? אל? בן תמותה?" תקפתי אותו בשאלות.
"אני וויל, מניו יורק מרחוב האלים 9 דירה 14 יש לי חבר טוב שקוראים לו ג'ק, והחיים שלי היו משועממים, עד עכשיו. עוד משהו?"
"אתה פשוט מצחיק. לא כדי לך לעצבן אותי, כי יש לי פתיל קצר. אתה לא מבין כמה. תאמין לי, להיות חמישים שנה ציידת זה לא צחוק. אני יכולה לנטרל אותך בשניות." עניתי לו בזלזול ובתקיפות.
פתאום שמעתי מוזיקה, וויל הוציא מהכיס שלו טלפון ענה לשיחה.
"היי ג'ק." הוא אמר.
"אני? איפשהו ביער שאין לי מושג איך הגעתי אליו."
ארטמיס הסתכלה עליו וסימנה לו לשקר.
"לא! מה פתאום יער. אמרתי יער? התכוונתי שער. השער של הגינה שלי אני בדיוק יוצא, פשוט הייתה לנו ביקורת בבית קפה והייתי חייב ללכת לשם אז אני אאחר קצת." ויל אמר.
"טוב, ביי." הוא ניתק.
"אז מישהו מוכן להסביר לי למה אני פה?" הוא שאל ופתאום זהר לידו אור צהוב.
חיכיתי שהאל יתגשם ואז התנפלתי עליו בחיבוק, "אפולו!" וכל הציידות אחרי.
"אם הייתי יודע שאני אקבל כזאת קבלת פנים, הייתי מגיע עוד קודם." אפולו אמר בחיוך.
"היי, אחותי." הוא פנה לארטמיס.
"אחי. ולמה זכינו בביקורך?"
"שמעתי שמר נפצעה, אז באתי לעזור. אז, הנה אני פה ואני מגלה שמר בריאה שלמה. מה קרה?" אפולו שאל.
"הוא," הפנתי את האצבע שלי אל ויל, "נגע בפצע שלי והפצע נרפא."
אפולו הפנה אל ויל מבט ולרגע חיוכו המסנוור התעמעם. "כן ארטמיס בואי. חוזרים לאבא, לאולימפוס. ויל, גם אתה בא."
"באמת, עוד פעם לשם?" הוא נאנח.
"אמרת שמשעמם לך לא? מעכשיו לא יהיה לך משעמם." אמרתי לו.
אפולו נקש באצבעותיו וברגע במקום ביער היינו באולימפוס.