בן האלמוות-פרק ב'

"אדם!" מישהי צעקה.
מסתבר שנרדמתי באמצע ההרצאה של אתנה, ומסתבר שאתנה ה"מרתקת" שמה לב לזה .
"אתה לא מתבייש להרדם לי בפרצוף באמצע ההרצאה שלי?!" אתנה הייתה על סף צווחה, אני אהיה חייב להרגיע אותה מהר כי אחרת אני פשוט אתפוצץ לחלקיקים, "אני נורא נורא נורא מצטער! הו אתנה הנעלה החכמה והגדולה! אין מילים לבטא את גודל הצער שלי!" אני מנסה לצאת עם התנצלות וחנופה. "את הקישקושים שלך תשמור ל'אדון פוסידון מי ביוב'!" או או אם היא מתחילה לרדת גם על פוסידון זה אומר שהיא ממש עצבנית… אבל יש פה גם דרך מילוט: "אני לא בטוח ש'מי ביוב' יודע את משמעות המילה "נעלה" אז לצערי לא אוכל למכור לו את זה…" אני לוחש לאלת החכמה, הצלחתי! החיוך הקטן של אתנה מראה את זה שלא אתפצפץ לחלקיקים היום (לפחות לא מידי אלה אחת).
אתנה עזבה אותי והמשיכה בהרצאה ה"מעניינת" שלה. ניצלתי! לעת עתה…

ככה זה בערך מתנהל בכל ישיבה של האולימפוס: האלים מדברים ומתווכחים ורבים ואני מנסה לרצות אותם כדי שאוכל להמשיך לחיות. אבל החיים האמיתיים שלי מתקיימים מחוץ לאולימפוס, בעולם בני התמותה.