בית האדס פרק 5

-פרק 5- ניקו-
שינה הייתה התרופה הטובה ביותר, נכון? לא נכון.
לאחר המאבק נגד נסי, ליאו ניסתה לכווץ את אתנה פרטנוס, ובאופן מפתיע, הוא הצליח.
עכשיו, הפסל הענק נראה יותר כמו דמות פעולה ממשחקי המיתוגאמיקה שלו. ליאו החזיק אותה רק בראש שלה. הצד החיובי, זה הולך לפוצץ אותו אם משהו ישתבש.
עכשיו, אתנה פרטנוס הייתה עם ליאו 24/7, ולא חמקה פעם אחד מעיניו. ניקו אפילו תפסו את ליאו הולך לשירותים עם נסי זוחלת על ראשו, הפסל בין אצבעותיו, וכדור ארכימדס לרגליו כמו כדורגל.
ניקו, כמו האחרים, היה מותש מהמאבק, אבל הוא לא רוצה ללכת לישון. מאז שהוא מת כמעט ממחנק בשינה העמוקה שלו, שהוא היה לכוד בצנצנת קטנה מדי, הוא הבטיח לעצמו שהוא לעולם לא לישון שוב.
אז הוא הלך לחדרו, התיישב על המיטה שלו, ובהה בקיר. לאחר 65 דקות , נשמע דפיקה על דלתו. הייזל תחבה את ראשה פנימה. מחצית מהשיער המתולתל שלה הזדקר כלפי מעלה, ואילו הצד השני היה ישר ושטוח.
היא פיהקה. "היי, אתה ישן?" היא שאלה "כן," שיקר ניקו. הוא שנא לשקר לה, אבל הוא לא רוצה שהיא תדאג. הייזל נעץ בו מבט. "אני מכיר את השקרים שלך." אמרה.
ניקו גלגלו את עיניו וגנח. "בסדר, אני אלך לישון. מה השעה?" שאל. "אחרי שמונה, וכולם כבר ישנים, חוץ מליאו." היא ענתה לו.
"אז למה את לא מרגיזה אותו?" שאל ניקו. "בגלל שאכפת לי יותר ממך, ואני מתכונת ללכת אליו מיד שאני יבדוק אם אתה ישן, ואתה לא!" היא עזבה את החדר ללא מילה נוספת.
ניקו זרקו את ידיו באוויר ונפל חזרה על המיטה. הוא שפשף את פניו. לפעמים הילדה הזאת הייתה כל כך מעצבן לגילה. אבל ניקו העריך שהוא היה מעצבן בדיוק כמוה שהוא היה בגילה.
הוא פשוט לא היה סוג של אדם שמראה את זה. לפני ניקו ידע את זה, הוא נרדם. זה היה רגע שהתחילו את החלומות.
***************
בהתחלה, ניקו היה בן חמש, הוא הלך ברחוב שהוא מחזיר את ידה של אמו.
ביאנקה דילגה לפניהם בחצאית. השיער שלה התגלגל על ??כתפיה, והחיוך שלה היה רחב. ניקו רצה לבכות. אחותו הייתה כל כך יפה.
"תאטי קצת, ביאנקה," אמא אמרה לה, המבטא האיטלקי שלה היה ברור. ביאנקה עצרה וחיכתה להם שידביקו את הפער. מריה די אנג'לו ניגש אליה והבריש קצת שיער ממצחה.
"את כולך מזיעה עכשיו", התלוננה אמא שלהם. ביאנקה התנשפה, ברור שזה הרגיז אותה, ניקו החניק את הצחוק. אמא שלו הביטה בו.
"אז אתה חושב שזה מצחיק?" ניקו כיווצץ את שפתיו, מנסה לחשוב על גורים מתים, אבל אמא שלו כבר ראתה אותו מחייך.
היא התכופפה והתחילה לדגדג אותו בבטן. ניקו התחיל בהתקף של צחקוקים, וביאנקה צחקה לצדו. ניקו השתחרר המאחיזה של אמא שלו וברח.
ביאנקה הייתה לידו, צוחקת בשמחה טהורה, גם אמא שלהם צחקה. את הצחוק של האמא שלהם אפשר היה לשמוע ממרחק של שלושים מטרים.
כשניקו הסתובב, מריה חייכה והלכה הליכה מהירה אחריהם, כמעט מדביקה אותם.לרוץ ברחובות לא היה מעשה כזה נשי. היא לפתה את התיק שלה בשתי ידי ונענעה את ראשה קדימה ואחורה.
"קדימה, ניקו!" ביאנקה אמרה, והם התחילו לרוץ שוב. החלום השתנה, וניקו חזר לגילו האמיתי. הפעם, הוא עמד ליד שער ברזל מחושל, בגובה עשרים מטר, בצבע שחור עמוק.
התקרה של החדר הייתה בהייתה כל כך גבוהה עד שזה נראה כאילו הוא תחת שמי הלילה. אבל ניקו ידע טוב מאוד איפה הוא. הוא היה בחלומות שלו כאן בעבר. ביתו של האדס.
זה אף פעם לא השתנה. לפידים עטרו את הקירות, ואש יוונית האירו את הקירות בצבע ירוק. ניקו רעדו מהצל שלו. ניקו ידעו שברגע שהוא עבר את השערים, לא תהיה שום דרך חזרה.
לפחות זה מה שהוא ניחש. נכתב גם בחלק העליון של השער המילות: Porta Nouita Reditum hung. זה היה המילה הלטינית לדרך ללא חזרה. מאיים, אבל מסקרן. הסוג הגרוע ביותר של דבר שחצויי יכול למצוא.
אי שם מעבר לשער הזה היו הדלתות של מוות, ומעבר להן היו פרסי ואנבת'. ידו של ניקו גישש על המנעול של השער, שאליו לא היה לו מפתח. ולא היה שום סיכוי שהם אפילו יכולים לטפס עליו.
אולי ברגע שהם הגיעו, ג'ייסון יכול לטוס מעליהם. קול עמוק גיחך לאורך המערה, קול שניקו מעולם לא שמעתי קודם לכן. הוא רעם והרעיד את האדמה עד כדי כך שזה הרגיש כמו רעידת אדמה.
ניקו קפץ מיד למסקנה שזאת הייתה גאיה. אבל הקול … זה היה זכר. זה היה עוד ענק שהם יצטרכו לטפל בו, אבל לא היה לי מושג מי זה היה, או מה הוא יכול לעשות.
היה ענק בשערים של בית האדס, שומר על הדלתות של המוות. הטמפרטורה במערה ירידה, והכבידה על נשימתו. האדמה רעדה שוב, וניקו בקושי יכל לעמד על ברכיו הרועדת.
הוא הסתכל סביבו, הוא לא היה היחיד בחדר. כשהביט בתקרה, היא החלה לשנות את צבעה. אור פרץ ממנה כמו שמש. ניקו ראה את הלהב זוהר של אנקולסמוס, אורות בוהקים של מכונית, ויותר מכל את הדם.
כל מה שהחיזיון הראה לו בקירוב זה את שלוליות הדם על הרצפה. ואז הוא ראה את אנבת' במושב הנוסע של המכונית. פניה היו לבנים, היא נראתה מפוחדת. היא סבלה מכאבים. אבל החיזיון לא הראה לו את פרסי, שום סימן מבנו של פוסידון.
זה לא היה טוב. הוא שמע את צהלה של סוס, ולאחר מכן שריקות, ואז קולה המנומנם של גאיה. אתה תמות אם תלך בעקותיו, היא אומרת. החיזיון התמקדה בסופו של בדבר פרסי.
הוא הביט למטה בפגסוס באימה. ולאחר מכן ניקו התעורר, זיעה קרה על גבו. הוא מצמץ כמה פעמים וניסה לנקות את ראשו. נשמע דפיקה על דלתו שהפחידה אותו עד כדי כך שהוא קפץ על רגליו שעמד על המיטה.
הוא פגע בתקרה. ג'ייסון הביט בו, עייף באופן ברור. "היי אחי. אני לא התכוונתי להעיר אותך, אבל אני כבר שומר על הספינה מאז שליאו הלך לישון. אתה חושב שאתה יכול להשתלט על העיניינים לזמן קצר?" שאל.
ניקו קפצ בחזרה לרצפה והעמד פנים שזה לא קרה מעולם. "כן, בטח. אני לא יכול לישון עכשיו בכל מקרה." הוא חשב על לספר על החלום שלו לג'ייסון.
אנבת' הייתה אדם טוב יותר ללכת אליו, שהיא הייתה ידועה בדיוק מה לעשות. אבל ג'ייסון היה גם טוב. אבל הוא לא הצליח. היה משהו בדרך שבה ג'ייסון הביט בניקו שבלבל אותו. זה היה מבט של חוסר אמון, כאילו ג'ייסון חושב שניקו מרגלים אחריו בשביל הענקים או גאיה.
זה הרגיז אותו, אבל הוא לא אמר את זה לג'ייסון. הוא הגיע למסקנה שהוא יספר לכולם ברגע שהם היו ערים.
"בטח, אין בעיה ג'ייסון" אמר ניקו.כתפיו של ג'ייסון נפלו בהקלה. "הו, תודה לאלים. אני חשבתי שאתה הולך להגיד לא לרגע." אמר. "למה אתה חושב ככה?" רטן ניקו בהתגוננות.
"אוו, בלי שום סיבה," ג'ייסון ענה, ואז הוא עזב את ניקו. ניקו לבש את מעיל הטייסים שלו והלך החוצה אל הסיפון. כוכבים היו עדיין בשמים. היה ממש מוקדם בבוקר. הוא חצה את הסיפון והתמוטט על התורן.
יותר מכל דבר, ניקו רצית להיות בחזרה במחנה, ביבשה, במקום שהוא הכיר. הוא רצה את חרבו חזרה. הוא רצה להיות עם מישהו שהכיר זמן רב יותר מאשר ג'ייסון או הייזל.
הוא היה זקוק לפרסי ואנבת'. הוא נזכר כשפרסי, אנבת', תאליה, גרובר הציל אותו ואת אחותו. זה קרה כל כך מזמן שזה נראה כאילו זה מעולם לא קרה אפילו.
הוא זכר את מלחמת הטיטאנים, ואיך שהוא הסגיר פרסי כדי לקבל מידע על אמא שלו.
ניקו לא יאכזב את חמשת החצויים כמו שהוא אכזב כל כך הרבה את האחרים. הוא פשוט לא היה עושה משהו כזה שוב.