בית האדס פרק 2

-פרק 2: ניקו-
ניקו הרגיש כאילו זה היה שבוע השנאה כלפיו. בשבוע שעבר או לפני שבועיים (ניקו איבד את תחושת הזמן), שהוא עונה ונשלל מהצרכים הבסיסים ביותר, כולל חמצן. הענקים שהתייחסו אליו כאל פרויקט מדעי, הם שמרו אותו בתוך צנצנת, כאילו היו יצור מרתק של מקור כלשהו שהם חוקרים.
אבל ניקו הבין כמה טיפשי הרעיון שלו היה לפני שהכל השתבש לחלוטין. הוא הבין את זה עוד לפני שקולות שהחלו לפלוש למוחו, שעמד על השפה הבור. הבור לטרטרוס.
הם קראו לעזרה ואמרו דברים שבלבלו אותו לגמרי."שמור אותי", הם סינן. "זה תלוי בך, מלך רפאים. רק אתה יכול לעשות את זה. אתה יודע את הסודות למוות אינסופי". מות אינסופי? הוא חשב. זה תנטוס, לא?.
פעם אחת הוא התקרב יותר מידי קדימה, והבור שאב אותו פנימה. לא עם כבל או משהו. זה היה יותר כמו ואקום, לוקח כל דבר בטווח מסוים לאחיזה ההדוקה שלו, חותך אותו ומסתחרר סביבו עד שלא הייתה לו משמעות ללמעלה ולמטה.
התחלה והסיום היה אותו דבר. הוא הבין למה אפילו האלים מפחדים מהמקום הזה. הוא היה החצויי הראשון אי פעם הלך לטרטרוס ונשאר בחיים, וזה היה רק ??בגלל שאלת אדמה וכמה ענקים וכמה אלף מפלצות רצו נצלו אותו.
הוא הייה חלש. הוא לא הייה חלש רק פיזית הוא הייה גם חלש נפשית. טרטרוס כמעט גרם לו לאבד את שפיותו. ועכשיו, פרסי ואנבת' היו תקועים שם למטה.
וזאת הייתה רק אשמתו. הוא הייה צריך לעשות יותר כדי לנסות להציל אותם. במקום זאת, הוא רק עמד שם והסתכל עליהם נופלים למוות הבטוח שלהם.
אבל בצד החיובי, החושים שלו אמרו לו שהם לא היו מתים, מה שאומר שהם שרדו את הנפילה. או שהם עדיין נופלים. או שאולי, רק אולי, שהם נחטפו על ידי כמה פגסוסים וטסו משם לאוסטרליה. כן, זאת נראתה לו כמו אפשרות טובה.
ועכשיו, כולם האשימו את עצמם, ופייפר הייתי משתמש בפגיון שלה כדי להרגיע אותם, למרות שהיא נראית כאילו גם היא מאשימה את עצמה.
הוא מעולם לא פגש את פייפר או ליאו, והוא לא יודע מה לחשוב עליהם. פייפר, כמובן, נראתה מדהים, אבל ניקו ידע שום בחורה כמו פייפר לא תסכים לצאת איתו, במיוחד לאור עובדה שהיא יצאה עם ג'ייסון, מר מושלם.
וליאו הפחיד אותו. כל בחור שיכול לירות אש מקצות אצבעותיו היה בהחלט מטורף. היה לו המבט פראי בעיניו כאילו הוא עומד להשתמש בכוח האש שלו ולשרוף את כולם למוות בכל רגע.
ומישהו צריך להסיר את סוכר מכל סוגים מהתזונה שלו ולהתחיל להאכיל אותו גרגר בכל פעם או משהו כזה. לג'ייסון ניצוצות מהגוף שלו. פרנק נראה כמו שהוא רצה להפוך ליונה ולעוף משם.
הייזל שיחקה עם אבן אודם בגודל של הכף ידה. ליאו הסתכל על רגליו והצית אש קטנה בכף ידו. פייפר התהלכה בסיפון, הדאגה התפשתה על כל הפנים שלה.
היא הייתה ממלמלת דברים לעצמה, דברים כמו, "זה בסדר," או, "הם יכולים לעשות את זה." כל אחד הרגיש כאילו זה היה באשמתו. ניקו ידעו שהייזל חשבה את אותו הדבר כמוהו.
אם הם רק הייו מהרים יותר החברים שלהם עדיין יהיו כאן. פרנק וג'ייסון הרגישו גם הם נורא כי הם לא טסו לשם כדי לעזור להם. למרות שפייפר לא הייתה מסוגלת לעשות שום דבר היא עדיין חשבה שזה באשמתה.
ליאו הייה מכה את עצמו על היותו זה שפתח את עוגיית המזל והקריב את פרסי ואנבת'. "בסדר חבר 'ה, אנחנו לא יכולים פשוט לשבת כאן ולא לעשות כלום. אנחנו צריכים לעשות תוכניות על מה לעשות עכשיו." ניקו אמר.
ליאו הביט בו. "אחי, אנחנו באוויר בדרך ליוון. פוסטוס יכולים לדאוג לנו. למה אנחנו צריכים לקום? אין שום מפלצות תוקפים."
"אם פרסי אנבת' והייתה כאן אני בטוח שזה לא מה שהם היו חושבים". "בבקשה," פרנק נבח פתאום ועומד על רגליים. "אל תכניס את פרסי אנבת' לתוך זה. הם נעלמו, וזה באשמתנו, לא משנה מה אומר כל אחד אחר".
הוא בורח משם, הייזל אפילו לא טרחה ללכת אחריו. ניקו התבוננו בו בדרכו במורד המדרגות. הוא נראה כמו דוב הדוב כועס חשב לעצמו.
"אל תיקח את זה באופן אישי", אמרה פייפר. "כולנו מרגישים נורא על פרסי ואנבת', וכל מה שאנחנו מבינים שהם נעלמו לעת עתה. אבל אנחנו נמצאים במסע הזה כדי להציל אותם, נכון?".
"נכון," הסכים ג'ייסון, ולוקח את ידה של פייפר. "בואו פשוט לא נדבר על זה. אנחנו נמצא אותם בדלתות של מוות, ואנחנו נציל אותם."
ניקו יכולים לראות שגייסון לא ממש בטוח בזה. "בסדר," ניקו נאנח וצנח לרצפת הסיפון. הוא הניח על הגב שלו ומתח את זרועותיו מעל לראשו. ובפעם הראשונה, ניקו קלט שפרסי ואנבת' נעלמו.
שני החברים שלו, אלה שהצילו את חייו בהזדמנויות רבות ועזרו לו להבין את זהותו האמיתית.
ניקו שמע קול של זכוכית נשברת מהירכים, ואחריו, "כן, אתה רואה את זה? אתה לא קיבל שום דבר עליי!" זה היה בהחלט קולו של המלווה המטורף שלהם, גליסון הדג' הסאטיר.
ניקו סרק את פניהם של החצויים האחרים. הם נראו אדישים למה שקרה. כולם, פרט לג'ייסון, שהתעודד קצת והטה את ראשו לצד אחד. הוא הרים גבה לניקו.
"אתה רוצה שאני אבדוק אותו?" שאל. "לא, אני יכול לעשות את זה," אמר ניקו, ונעמד שוב. הוא ירד למעטה וסקר כל את האזור. בסופו של דבר הוא מצא את המאמן בחדר, מחבט הבייסבול שלו הייה ביד אחת.
והוא בהה בחלון השבור שלו. "אתה רוצה להגיד לי מה החלון המפחיד עשה לך?" ניקו שאל בציניות. המאמן הייה נמוך מניקו, אבל הפרסות שלו הגביהו אותו, אבל ניקו בכל זאת הייה גבוה יותר. הסאטיר התקדם עליו הוא שם את אצבעו מול פניו של ניקו.
"אל תרגיז אותי, ילד."
"תראה, אני מבין אם אתה כועס, אבל אין שום סיבה להיות לשבור חלונות".
אולי רציתי אוויר צח", הוא השיב לו בעקשנות.
" אתה יכול לפתח אותו," אמר ניקו באיטיות, תוך שימוש במחוות ידיים גדולות.
"היי, אני פשוט נסער. כל בן אדם נורמלי הייה " אמר המאמן, מניף את המחבט שלו קדימה ואחורה. ניקו הלך צעד אחורה. "אבל אולי אין לך אפילו כל רגשות. כי אתה בן של האדס."
"כמובן שאני כועס", נהם ניקו, והרים את ידיו בייאוש. "הם היו החברים שלי. אבל אם לא נעשה כלום זה לא הולך לעזור לנו בכלל. אנחנו צריכים לעבוד על איזה שהיא תוכנית במקום לעשות כלום, ??או שהם הולכים למות."
מאמן הדג' נעץ בו מבט לעוד דקה, ואז נשף בקול רם ויצאו מהחדר, ונעלם משדה הראייה שלו. ניקו נאנח והסתובבתי על עקביו ויצאתי גם הוא מהחדר.
כשניקו חזר לסיפון, היחידה שהייתה עדיין שם הייתה הייזל. לניקו לא הייתה לי ההזדמנות לדבר איתה עדיין. למען אמת, גם לאחר שהחזיר את הייזל לפני שנה.
לא הייתה לו ממש הזדמנות לדבר איתה. הוא עדיין רצה להאמין שהיא הייתה ביאנקה,האחות האמיתית שלו, הוא רצה להאמין שהיא מעולם לא מתה. מותה הוביל לטינה שלו כלפי אלים וחצויים כאחד, ויותר מכל, פרסי.
לזמן מה, הוא האשים את כולם במותה ולא ניסה לעשות כלום כדי להחזיר אותה לחיים. במבט לאחור על אותו הרגע, ניקו הרגיש מטופש. הוא צריך לדעת שאין שום דרך להביא את המתים בחזרה לחיים.
אבל עכשיו, הייתה דרך. וגם, כהוכחה לכך, היה את הייזל. למרבה הצער, את כל תקוותו נעלמה, כי ביאנקה בחרה להיולד מחדש, וניקו לא הייה יכול לראות אותה שוב. "היי," הוא אמר, נשען על המעקה לידה.
"היי", היא ענתה בלי להביט בו. "על מה את חושבת?" הוא שאל, מנסה להתחיל את שיחה. "מה אתה חושב?" לחשה. ניקו פתח את פיו כדי לענות, אבל היא הרימה את ידו כדי לעצור אותו.
"זה היה שאלה רטורית, ניקו. אני כמובן מוטרדת בגלל פרסי ואנבת'. כולם כאן מוטרדים מזה, חוץ ממך." ניקו נאנח, והביט בהייזל. הייזל המשיכה. "קודם כל, מוטרדת היא דרך מוזרה לתאר את המצב הזה. אני מכירה את פרסי אנבת' יותר מכל אחד אחר כאן. הם שתי החברים הכי טובים שלי … החברים היחידים שלי. אם אני יכולתי לחזור לרגע שבו הם נפלו לרטרוס, וליפול במקומם, הייתי עושה את זה ".
"אל תגידי את זה," אמר לה בחומרה. ודמעות עלה בעיניה. "פרסי אנבת' נעלמו. איך אתה חושב שהייתי מרגיש אם אתה …" לא נתתי לה לסיים. "הייזל, אני לא מתכנן לעזוב אותך או את האחרים בזמן קרוב." "אני בטוחה שחשבת את אותו דבר לפני שנלכדת בטרטרוס".
ניקו לא היה בטוח איך להגיב, הוא ידע שהיא צדקה. "אני לא שיקרתי כשאמרתי שפרסי היה החצויי החזק ביותר שאני מכיר. חוץ מזה, אנבת' איתו. וכשפרסי אנבת' נמצאים ביחד, זה די מפחיד.
הם נלחמים ביחד בצורה מדהימה, הם יהיו בסדר, אין לי שום ספק בכך. "איך אתה יכול להגיד את זה?" שאלה הייזל, מנגבת את דמעותיה. "בגלל שאני מכיר אותם. הם יכולים לעשות את זה. אני יודע את זה."
"אבל מה אם אתה טועה?" היא מלמלה. "אני רוצה להיות אופטימית, אבל מה אם קרה משהו? מה אם אנבת' לא יכולה ללכת? מה אם הם להיפגע מהנפילה? ניקו, אתה כבר הייתה בטרטרוס. מה הולך לקרות להם?".
וזה לא היה הפעם הראשונה שניקו לא היה תשובה. ניקו נאנח, והביט בו בהייזל. "היי, מה זה?"