בחירת הטיטאן – פרק שלישי

השמיים נצבעו בכחול כהה כאפלה, והכוכבים החלו להופיע ולנצנץ. השעה הייתה מאוחרת בלילה, אלפיס חתרה, הרוח מעיפה את שיערה אחורה. קליאו כבר נרדמה, ידיה אדומות ומלאות נשיכות של דגים, וסאפיריה הסתכלה על הירח המלא.
אלפיס נשמה עמוק והריחה את מי הים המלוחים. ההרגשה באוויר הייתה טעונה, אבל הכול היה שקט. לא נראה לה שמשהו עומד לקרות בקרוב. פשפוש המים מילא את אוזני הבנות כשחתרו לעבר הלא נודע.

"את חושבת שבאמת יש לנו סיכוי לברוח מהאלים?" שאלה סאפיריה. אלפיס נאנחה ונדה בראשה.
"אין לנו ברירה אלא לנסות, נכון?" אמרה אלפיס, מבט עגמומי חטף את פניה לשנייה ונעלם במהירות כמו שבא.
סאפיריה הנהנה. קליאו מלמלה משהו והים הפך ליותר ויותר שקט.
אחרי כמה ימים בים קליאו הבחינה בתמונה באופק, "אדמה!!! אני רואה אדמה!" צעקה וכמעט נפלה מהספינה הקטנה והרעועה שלהם.
סאפיריה ניערה את ראשה וכמעט שחטפה סחרחורת. "אדמה!!!" היא צרחה.
"הבנתי אתכן גם בפעם הראשונה." אמרה אלפיס ונגעה בראשה, אחרי ימים של חתירה ראשה הרג אותה בכאבים בלתי צפויים.
קליאו צחקה וקפצה מהסירה. היא התחילה לשחות. "בואו כבר! עם הסירה הזאת נגיעה ליבשה אחרי יום."
אלפיס הרגישה משוחררת. היא הפילה את המשוטים ואט אט החלה מעמידה ליפול לתוך המים, סאפיריה קפצה אחריה והן שחו אחרי קליאו, משאירות את הסירה לצוף במים אל עבר מקום לא נודע.
הן הגיעו לאי די במהירות. האי כוסה עצים מסוגים שונים, פרחים וכל האדמה כוסתה דשא ירוק שהדיף ריח מופלא.
אלפיס נשמה והריחה את האווירר. הריח של האי היה מדהים, מלא בריח של אלפי פרחים נדירים. קליאו התחילה לסרוק את הסביבה בחיפוש אחר חיות.
"עוד מישהו כאן רעב?" שאלה סאפיריה וקפצה למים בניסיון לחפש דגים למאכל.
"אני אלך לנסות לצוד משהו." אמרה קליאו ונעלמה בין העצים.
"אז אני מניחה שאני אסדר לנו מקום לישון בו." אלפיס הניחה את ראשה על הדשא, ונשכבה על גבה, "אני מקווה שאנחנו לבד פה. בבקשה אבא, לפחות לשבוע תן לנו לנוח." אמרה כמעט בלחש.
כל אחת הלכה למקום אחר, לחפש אחר דברים שיעזרו להן לשרוד באי. לאחר כמה דקות, סאפיריה הוציאה את ראשה מהמים ושחתה אל עבר האי. בשתי ידיה, היא החזיקה שתי דגים גדולים במיוחד-אספקה לארוחת צהריים.
"כשיהיה ערב אני אלך לצוד עוד כמה כאלה, הם נראים טעימים." אמרה סאפיריה. "אלפיס, תבעירי אש, אנחנו עומדות לאכול היום ולהיות שבעות למשך זמן רב!"
היא הנהנה. קליאו חזרה כשבידיה סנאי קטן. "תראו איזה חמוד!" הן הביטו בה. "לא ממש מצאתי חיות ש… טוב, אנחנו ממש יכולות לאכול."
סאפיריה גלגלה את עיניה. "כמה חיות תפסת ושחררת?"
קליאו הסמיקה. "לא הרבה. זה פשוט פשע לאכול ארנבים."
"את אומרת לי שעכשיו יכולנו לאכול ארנב שמנמן ועסיסי ואת שחררת אותו? מה נעשה איתך קליאו…" אמרה אלפיס עדיין אוחזת בראשה בכאבים.
"אבל עדיף לאכול דגים מאשר ארנבים, ארנבים זה חמוד!" אמרה סאפיריה ותקעה שלוש דגים גדולים על שלושה שיפודים. "מי רוצה את הדג שנשאר?"
"תאכלי אותו." אמרה קליאו בעגמומיות. היא לא באמת צמחונית, פשוט אם הייתה לה אפשרות היא הייתה מעדיפה להימנע מלאכול בשר. "אני אלך לחפש אוכמניות."
"בהצלחה לך עם זה." אמרה סאפיריה ולקחה את הדג של קליאו, ואת הדג שנשאר ותקעה את שניהם על השיפוד המאולתר עשוי עץ שלה ושל אלפיס. "מה אנחנו נעשה איתה? אם הרקלס ימצא אותנו פה, והוא במקרה יראה אותה לפנינו אנחנו אבודות." אמרה סאפיריה.
"אני באמת לא יודעת, זה לא שאנחנו יכולות לשלוט בה, אני באמת לא יודעת מה ייקרה אז." ענתה אלפיס נוגסת בדג שלה בעגמומיות.
"נוכל לחפור מחבוא… או כן! כל פעם ניקח אוכל, דברים ומה שנמצא באי, וכל פעם נעבור אי אחר, וככה הרקלס יתבלבל ויתייאש מחיפושים! חוץ מזה, תמיד אנחנו יכולות לקפוץ לאגם ולברוח הכי מהר שאפשר…"
"זה חכם, אבל איפה בדיוק אנחנו אמורות למצוא עוד איים, בקושי הצלחנו למצוא את האי הזה. עדיף לא להישאר במקום הספציפי הזה ליומיים, נישן פה הלילה ומחר נעבור לאזור שונה לגמרי באי."
"כשקליאו תחזור, נדבר על זה. יחד. בסדר? א- הסירה שלנו!" סאפיריה נזכרה בסירה שבה הן שטו לאי הזה.
היא התחילה לרוץ לעבר החוף. אלפיס הביטה בה וקימטה את מצחה. "מה קרה? הוא לא יכול לראות את הסירה מכאן…"
סאפיריה נעצרה והסתובבה. "טוב, אני אלך לקרוא לקליאו כדי שנדבר על זה שלשותינו." והיא רצה בכיוון שאליו קליאו הלכה. בינתיים אלפיס החליטה לבדוק מה קורה עם הסירה שלהן, היא החלה לשחות לכיוון המקום בו זכרה שהסירה הייתה ולפתע שמעה קול מוכר.
"ידעתי שאני אמצא אותך, אבל שוחה בים לא הייתה התמונה שהייתה לי בראש." אמר אפולו שישב על סירה משלו ולידו הרקלס מחייך חיוך יותר מדי מרוצה.
אלפיס ניסתה להיראות שלווה, למרות שהייתה כועסת וקצת המומה. "איך מצאתם אותנו בדיוק?"
לפתע, אלפיס שמעה קולות מוכרים. סאפיריה וקליאו. היא הסתובבה וראתה אותן מחזיקות ידיים, בידה השנייה והלא-תפוסה של קליאו הייתה סלסילת עץ מלאה באוכמניות.
"אוי נו, אנחנו לא יכולים לדבר פעם אחת כמו ידידים וותיקים אלפיס? האחיות שלך לא תמיד יהיו פה להגן עלייך…" אמר אפולו מרים אחת מגבותיו כרומז על דברים, דברים שאסור לספר.
"תיזהרי שהן לא יהיו רעילות, קליאו." אמרה סאפיריה והן התקרבו אל אלפיס. "למה התכוונת בחברים וותיקים?" שאלה קליאו כמתעלמת ממה שאמרה סאפיריה.
"זה לא עניינך קליאו, יש לי חשבון לסגור." אמרה אלפיס חושקת בשיניה.
אפולו חייך. "בכל מקרה, טוב לראות אותך שוב. התגעגעתי." אלפיס התאפקה לא לדחוף את הספאתה שלה לתחת המעצבן והאלוהי שלו. תחת אלוהי, וישבן שזוף, ממש צמד חמד.
הרקלס חייך. "גם אני…" אלפיס הכתה אותו בחלק הקהה של הספאתה שלה. הוא נפל אחורה למים. המבט הזועם שבהק בעיניה האפורות ברגע זה יכל לחתוך את אפולו לשניים, לולא היה אל.
"מה אסור לי לבוא לומר שלום? באמת אלפיס, אני חושב שלא ראינו אחת את השנייה כבר יותר מדי זמן." אמר והתקרב אליה בסירתו. קליאו כמעט ריחפה מרוב קיטשיות, סאפיריה החזיקה את ידיה. "זה מספיק, קליאו." היא גררה אותה, וניתן היה לשמוע את קליאו בוכה וצורחת כמו ילדה קטנה. סאפיריה השאירה את קליאו קשורה על האי וחזרה אל אלפיס במהירות האפשרית.
קליאו נאבקה בחבלים. "סאפיריה! באמת!" היא גלגלה את עיניה.
"אבל זה בשביל שלא תעזבי אותנו! ברצינות, קלי, זה רק לטובתך! דמייני מה הוא יכול לעשות לך!" סאפיריה צעקה לה מרחוק ומעט דאגה נשמעה בקולה.
קליאו שילבה את זרועותיה עד כמה שיכלה. היא נאנחה. "אני מצטערת שאני לא חשה אסירת תודה. נכון לעכשיו, אני באמת אסירה."
הרקלס הרים את עצמו חזרה לסירה, כך שאפולו היה מצידה האחד של אלפיס, הרקלס מצידה השני ועל ידה כבר הגיעה סאפיריה.
אפולו חייך והביט בסאפיריה. "אם לא אכפת לאחותך, אולי תבקשי ממנה ללכת. אנחנו צריכים לנהל שיחה פרטית."
"אהמ אהמ." סאפיריה נראתה עצבנית. היא שחררה את קליאו, ויחד עם שתי אחיותיה הן עצרו את הזמן והפכו את הסירה. "רוצו!" צעקה סאפיריה, היא, אלפיס וקליאו רצו להתחבא מאחורי השיחים.
"במחשבה שניה..בואו נשאיר את הזמן עצור עוד קצת, אני רוצה לראות מה יקרה שנחזיר אותו מאוחר יותר." אמרה אלפיס ותלשה תלתל משיערה המתולתל והקצר, כדי להרגיע את העצבים שלה. האחיות צחקו.
"אלפיס, על מה הוא דיבר?" שאלה קליאו, כולה ציפייה.
"הוא? לא שמתי לב לשום דבר בשיחה הזאת, אולי פשוט נשכח ממנה ונלך להמשיך לאכול?" אלפיס שפשפה את עורפה והסתובבה לכיוון האי.
קליאו הביטה בה. "אלפיס…" סאפיריה הנהנה.
"מה קרה, ומאיפה את מכירה את אפולו?"
"אני? להכיר את אפולו? פף, אין לי מושג על מה אתן מדברות."
סאפיריה נאנחה. "בואו נלך להמשיך לאכול, לפני שהאוכל יתקרר או שאיזה סנאי יאכל לנו אותו."
"לא כדאי שנחזיר את הזמן למסלולו לפני שנעשה את זה?" שאלה קליאו בתמימות.
"המ..בסדר, אבל קודם בואו ניקח להם את הסירה כדי שמחר נוכל לעבור מקום." הן הלכו להרים את הסירה. סאפיריה קפצה לאגם והטביעה את הרקלס ואפולו, ואז החזירה את הזמן. "עכשיו אפשר לאכול בשקט."
קליאו הביטה לרגע בהרקלס, ואז הניחה לאלפיס וסאפיריה לגרור אותה. היא נאנחה.

השעה הייתה חמש בבוקר. מוקדם. אלפיס, כרגיל, התעוררה לפני הבנות. הזריחה באי הייתה הזריחה היפה ביותר שראתה אי פעם, אבל לא היה לה זמן לבהות בקסמי הטבע. היא העירה אותן במהירות ואספה את כל דבריהן בדקות ספורות, הן עלו על הספינה בשש, ועזבו את האי. סאפיריה פיהקה בקול רם. "למה לעזאזל הערת אותי בחמש?" היא התאפקה לא להירדם. קליאו הניחה את ידיה במים והזיזה אותן במהירות, מה שגרם למים להשפריץ בחוזקה. היא צחקה כאילו דג קפץ מהמים ונחת על היד שלה.
"הערתי אתכן מוקדם כל כך כי אנחנו מנסות להימנע מעוד מפגש מצער. צריך למצוא מקום אחר ומהר, והפעם לא להתבטל. צריך לתכנן תכנית ולא לפנטז על מר ישבן שזוף כל הבוקר." את המילים האחרונות היא הפנתה לקליאו שהשפילה את מבטה במהירות, וחזרה לשחק במים.
סאפיריה פיהקה. "לקחת לנו משהו לאכול? נרדמתי בשש בערב ומאז לא אכלתי כלום ואני רעבה כל כך, עד שאני מסוגלת לאכול אפילו את הסירה!" היא אמרה וצחקה.
"למזלך, לקחתי את כל האוכמניות שאספתן וגם מה שנשאר מהדגים. אל תאכלי הכל עכשיו, אי אפשר לדעת מתי תהיה הפעם הבא שנאכל."
קול הבטן המקרקרת של קליאו נשמע גם לדגים. היא הושיטה יד לאוכמניות. "טוב… אני מעדיפה לא למות מרעב." סאפיריה ואלפיס הושיטו גם יד לעבר סלסילת האוכמניות, ולאחר שתי שניות הן הסתערו על כל הסלסילה.
עבר לא מעט זמן אך הן הצליחו למצוא אי, האי הזה היה פחות ירוק אך זה לא שינה עכשיו, הדבר החשוב ביותר היה למצוא מקום להעביר את הלילה, לאכול, ולתכנן.
סאפיריה קפצה ראשונה מהסירה ועזרה לאלפיס לגרור אותה לחוף ולקשור אותה לעץ קרוב. קליאו פיהקה ואכלה את האוכמניה האחרונה.
סאפיריה ואלפיס גררו את הסירה, כשקליאו עדיין עליה. "וויהי!" היא צווחה כאשר הן התקרבו יותר ויותר לאי. אלפיס קשרה את הסירה וסאפיריה הרימה את קליאו על כתפיה, כאילו היא ילדה קטנה, וקפצה מהסירה.
קליאו צחקה. "דיו!" סאפיריה גלגלה את עיניה. אלפיס גיחכה. סאפיריה הורידה את קליאו והן התיישבו ביחד על החול.
אלפיס קמה והלכה לחפש עצים למדורה. כעבור כמה דקות היא חזרה עם כמה זרדים ומעט ענפים. היא החזיקה גם שתי אבני צור והתחילה לשפשף אותן ביחד. נוצרה מדורה קטנה והיא נשפה עליה, מיד המדורה גדלה. סאפיריה לקחה דג על שיפוד אחד והניחה אותו מעל האש.
קליאו נשכבה על הגב והביטה בשמיים.
"אתן חושבות שהם יצליחו למצוא אותנו גם כאן?" שאלה קליאו בתמימות, עדיין שוכבת ומתפעלת מהשמיים הנפרשים מול עיניה.
"זה רק עניין של זמן." ענתה לה סאפיריה ונשכבה על ידה.
אלפיס נאנחה. "נהיה כאן כמה ימים ואז נעזוב לאי אחר, מוסכם?" הן הנהנו בעצב.
"מה אנחנו עומדות לעשות?" שאלה קליאו.
"אין לי שמץ של מושג." סאפיריה סגרה את עיניה ודמיינה שהכול היה שונה.
"כל העניין הזה עם האלים ואבא שלנו והרקלס פשוט מעצבן אותי. הלוואי שזה יפסק ונוכל לחיות כמו…" אמרה סאפיריה.
"בנות אדם." השלימה אלפיס.
קליאו הנהנה.
***
במערה במקום לא רחוק, ישב הדבר שאף אדם לא ידע מהו. אמנם מן הצד הוא נראה כמעט… אנושי, אבל אני יכולה להבטיח לכם שהוא אפילו לא מתקרב לכך. שיערו היה שחור ומאפיר, עיניו אדומות כדם וצלו שחור כאפלה. בידו החיוורת, החזיק שבר מראה גדול וחד, אשר שרט מעט את ידו. בשבר הזכוכית, שהיה אמור להיות רק שקוף, נראו שלוש דמויות של בנות, כל אחת בעלת מראה שונה, גובה שונה, אופי שונה. הן לא ידעו שמביטים בהן, ואילו ידעו לא היו מסוגלות לגרש את הפולש הבלתי רצוי. הן לא יכלו לראות או לשמוע אותו, והוא צפה בהן בשקט ובציפייה.
"הו, סוף סוף גיליתי אתכן בנות זמן קטנות, יקירותיי אתן לא יודעות עוד מה מצפה לכן בהמשך…הו הו מה שמצפה לכן ילדות זמן קטנות…" הוא כמעט גיחך כאשר ניבא את העתיד הצפוי לבוא, בלי שום רחמים, בלי שום חמלה.
כאילו שמעה אותו הגדולה ביותר צמצמה את עיניה והביטה סביב. הוא צחק. הן כל כך תמימות, חושבות שמסוגלות לנצח לבדן את האלים. גם האלים טיפשים. 'זה עומד להיות מעניין, מעניין מאד…' חשב לעצמו והחל לצחוק ללא שליטה כמטורף.
***
בינתיים, קליאו, מלווה בשתי אחיותיה, דילגה ואספה אוכמניות, דובדבנים ודברים נוספים לאכילה. הן חלפו ליד המערה ונעצרו, מתנשפות במרץ. "אוך… קליאו, הרגליים שלי מתות…" אמרה אלפיס ונפלה על החול באפיסת כוחות.
סאפיריה הצביעה לכיוון המערה. "היי, אפשר לנוח שם!"
אלפיס נעצה במערה מבט חשדני. "זה לא נראה לי כמו רעיון טוב. יכול להיות שם דוב או משהו אחר."
"לא נכנסים למערות של זרים." דקלמו סאפיריה וקליאו יחדיו, הן שמעו משפט זה כל כך הרבה פעמים שהוא נחרט במוחן לנצח.
סאפיריה הצלה את ראשה מהשמש עם ידה. "אבל עדיף להיכנס פנימה ולהקפיא כל דבר שיהיה שם מאשר להישרף כאן, נכון?" אלפיס חשבה על זה כמה שניות.
"נכון!" אמרה קליאו בקול מעט ילדותי. הן התיישבות על הדשא.
"המ?" אמרו קליאו וסאפיריה לאחר כמה דקות של שקט.
"המ." ענתה אלפיס והסתכלה לכיוון המערה. "רק הפעם." סאפיריה וקליאו כמעט קפצו במקום, הן החלו ללכת יותר מדי מהר למערה בזמן שאלפיס הרימה את גבותיה והחלה ללכת אחריהן.
קליאו הכניסה יד אחת לפתח המערה. "בינתיים שום דבר מאיים." היא צעדה צעד קדימה והביטה בחשכה סביב. "גם עכשיו, לא קרה כלום." היא התחילה ללכת וסרקה כל פינה. לפתע נשמע קול צחקוק מחריד מעמקי המערה.
"אהה!" קליאו פלטה צווחה וקפצה על אלפיס.
"הי הי הי יקירותיי, אני קיוויתי שתבואו." הקול היה עמוק ונשמע כמגיע מעמקי האדמה וחורט את עצמו במוחות כל השומעים. "לקח לכן זמן, אך בסוף באתן." הקול עשה לקליאו צמרמורת. היא הביטה באלפיס וסאפיריה שהחליפו מבטים.
סאפיריה תפסה בידה של קליאו. "בואו. יוצאים."
"הו לא, אתן לא הולכות לשום מקום," הקוף שהקול שייך אליו החל לצאת מן הצללים, צלו נגלה אליהם כצל חיה נוראית.
"אחיות, אני מפחדת!" צווחה קליאו ונצמדה אל שתי אחיותיה, שפערו את פיהן בבהלה.
"בואו התקרבו, תישארו לאיזו נבואה או שתיים. אין מה לפחד, ויש כל דבר לפחד ממנו, הי הי הי, אתן לא הולכות לשום מקום."