בחירת הטיטאן – פרק ראשון

בהר האולימפוס האלים החלו בישיבה, הנושא שעל הפרק יכל לגרום הרס המוני, שלא לדבר על מלחמה חדשה. האלים לא יכלו להרשות לעצמם שדבר כזה ייקרה, ולכן התקיימה השיחה הבאה.
"הן שלוש?! שלוש?! אתם מבינים מה הן יכולות לעשות?! הן יכולות להרים את האולימפוס ולזרוק אותו לקצה השני של התבל אם יירצו ומה שאתם מתכוונים לעשות הוא לפתות אותן עם תעלולי ילדים?!" צעקה אתנה על זאוס, הרעיונות היחידים שהועלו עד עכשיו היו שאפולו יביא איתו שני בחורים ויחד הם יפתו את שלוש הבנות לספר להן כל מה שהן יודעות, וכמובן לעבור לצדם של האלים ולא של אביהן. אתנה לא יכלה לסבול הערה שכזו, לפתות שלוש נערות תמימות בעזרת ה… טיפוס הנאלח הזה אפולו נראה לה רעיון פשוט מבחיל.
"אנחנו צריכים לגרום להן להיעלם. נעלים אותן!" הציע הרמס. "הדרך הכי טובה זה שהן פשוט… יעלמו מפה, הכי רחוק שאפשר, וככה הכל יהיה בסדר. מה אתם אומרים?"
עיניו של ארס נצצו באכזריות. "אני והבנים שלי מסוגלים לגרום להן להיעלם." כל יושבי האולימפוס נאנחו.
"זו לא הדרך, ארס והרמס. מוות לא עוזר בכלום." התערבה דמטר. "אפשר לפתור זאת ב-"
"לא ביקשתי ממך לדבר!" ארס התאפק לא לכעוס, הוא נאנח וחזר לישיבה רגועה.
"ארס, אם לא תרגע ברגע זה זכות הדיבור שלך במועצה זו תתפוגג במהירות רבה," העירה הרה וקמה מכיסאה הבוהק באור זהוב, "אומר לכם מה אני מציעה, אנחנו יכולים לנסות לתפוס את הבנות האלו." ניצוצות החלו לעלות בעיניו של ארס בשנית. "ולא כמו שאתה חושב ארס, אנחנו צריכים לגרום להן לראות שאנחנו טובים יותר מקרונוס וזה אומר שהן צריכות לגלות את הדברים שקרונוס, אביהן היקר והאוהב, לא סיפר להן. אם התכנית הזאת לא תעבוד, תמיד אפשר להשתמש בתכנית של אפולו." הקול של הרבה הדהד בהיכלי האולימפוס ונשמע למרחבים, כמו נישא ברוח.
"אבל.." דמטר קמה מכיסאה בעל הפרחים השזורים בו. "בכל זאת, הן צריכות את החופש שלהן…כלא זו לא דרך, ידידי האלים, רק חופש יעזור. אני מציעה שנעביר אותן לחצי אחר של יוון."
"זה לא יעזור!" ארס דפק עם ידו על כסו. "אנחנו חייבים להיפתר מהן, זאת הדרך היחידה!"
אתנה נאנחה. "לשם שינוי, אני מסכימה עם ארס." ארס נראה יותר מדי מרוצה מעצמו מהערה זו…
דמטר נאנחה בעצב וחזרה לכיסאה, היא ידעה שלא תצליח להילחם מול ארס ואתנה יחד. "אם אין כל ברירה…"
זאוס הנהן. "אתנה, מה התכנית שלך?"
"האם בכלל הקשבתם למילה ממה שאמרתי?!" צעקה הרה להיכל כולו, קולה המהדהד כמעט והפחיד אפילו את בעלה הגדול זאוס, "אני אמרתי שצריך להעביר אותן לצד שלנו, גם אם זה יהיה במעט תככים ומזימות, עדיף שהן יהיו בצד שלנו מאשר מתות! תחשבו על כוח שכזה לצדנו! קרונוס, הענקים, ואפילו גאיה יכרעו ברך לפנינו!"
דממה השתררה באולם הכס.
ארטמיס בחנה את האלים אחד-אחד. "מי בעד רעיונה של הרה?"
זאוס הרים את ידו, ואיתו גם פוסידון, אפולו (שעדיין חשב שהרעיון שלה לא יצליח ובסוף ייפנו לשלו והוא יהיה יותר משמח לפתות חבורה של בנות מיוחדות שכאלה), הפייסטוס, אפרודיטה, דמטר, ודיוניסוס. בסך הכל שבעה.
"הרוב קבע, לתחמן את הבנות ולמשוך אותן לצד שלנו, המועצה הסתיימה." הכריז זאוס.
כל האלים נעלמו ביחד באור זהוב מסנוור.

***
אלפיס הייתה הראשונה לפקוח את עיניה. קליאו וסאפיריה שנאו להתעורר מוקדם בזמן שאלפיס הייתה חייבת לעמוד על המשמר, הן היו תמימות מדי, ואלפיס לא רצתה להפריע להן.
היא קמה ממיטתה והביטה לעבר מיטתן של אחיותיה. קליאו מלמלה משהו בשנתה וסאפיריה מעט נחרה. היא ידעה ששתיהן לא יתעוררו עד שעה שמונה לפחות. אלפיס יצאה למרפסת ומולה נפרס הנוף של הים התיכון, זורח בשעות הבוקר המוקדמות כמעט קורא לה לבוא אליו, ואז היא שמעה קול שהפריע לשלוותה.
"שלום לך עלמתי, אני עברתי בסביבה ותהיתי… מה עלמות יפות כמותכן עושות בצד הזה של יוון?" שאל קול בלתי מזוהה, אלפיס העיפה את מבטה לכיוון וקול ונגלה לפניה עלם בערך בגילן עם שיער שזהר בצבע השמש, ועיניים כחולות חודרות, הוא היה שרירי, שזוף, ולחלוטין לא הטיפוס של אף אחת מהן.
"ואני תהיתי, מה טיפוס חסר כל נימוסים כמוך עושה בצד הזה של יוון, אם תסלח לי, בבקשה, יהיה נחמד מאד אם אתה פשוט… תתנדף." אמרה אלפיס עם חיוך אלגנטי וערמומי באותה מידה.
הוא חייך חיוך שחצני ונשען על המעקה. "אני רואה שמישהי קמה על צד שמאל הבוקר…" אלפיס התאמצה שלא לסטור לו. הוא רק המשיך לחייך את החיוך שהיה מסוגל להמיס פלדה מוצקה.
"שוב הנימוסים שלך הם פשוט… מדהימים. יש לי דברים הרבה יותר חשובים לדאוג להם אתה יודע, אז בבקשה, אני מבקשת ממך להזיז את התחת השזוף שלך מהמרפסת היפה שלי," המשיכה וחייכה אליו את החיוך שכל בחורה מחייכת בכדי לדחות בחורים כמותו.
הוא עשה פרצוף מעט נעלב והתקרב אליה. "אבל רק כאן אני יכול לראות אותך הכי טוב,",הוא פשוט דחה אותה. היא נשמה עמוק.
"ראית אותי, עכשיו יהיה לך על מה לפנטז בלילות, אני באמת מאושרת בשבילך. אם לא תעזוב אותי לנפשי ברגע זה, הרבה דברים יכולים לקרות, ואני מבטיחה שלא תאהב אפילו אחד מהם." החיוך שעלה על פניה לקראת המילים האחרונות יכל לא רק להמס פלדה אלא לגרום לה לעצב את עצמה מחדש.
הוא התקרב אליה רק יותר. היא חרקה שיניים ופנתה לצאת מהמרפסת. הוא חסם אותה וניענע בראשו. "את לא הולכת עד שניישב את ההדורים בינינו." בקולו הייתה נימת אזהרה.
"איזה הדורים יש לנו ליישב? לא זכור לי שהתעסקתי עם ישבן שזוף חסר כל נימוסים בזמן האחרון."
הוא צמצם את עיניו בכעס. אגרופיו נקפצו והיא הבינה שהוא עומד לעשות משהו. במהירות היא השתמשה במה שאביה לימד אותה, היא האטה את הזמן, וגרמה לעצמה לנוע מהר יותר. היא הזיזה את גופו וכשהיתה כבר מחוץ למרפסת החזירה את הזמן למסלולו הרגיל, "תיישר הדורים עם בחורה אחרת." אמרה וחזרה לחדרה.
בדיוק כשהזיזה את דלת החדר היא שמעה אנקה חלשה וראתה את סאפיריה מנקה קורי שינה בעיניה. "בוקר טוב…"
גם קליאו התעוררה, "שמעתי משהו נופל, מה זה היה?" שאלה בישנוניות.
אלפיס חייכה. "שום דבר מיוחד, חמור עם תחת שזוף." קליאו גיחכה. קליאו יצאה למרפסת והסתכלה למטה וראתה את מה שלדעתה, היה היצור היפה ביותר שראתה אי פעם. "את זרקת מהמרפסת את זה?!" שאלה בהשתנקות.
אלפיס גלגלה את עיניה במעט גועל. "הוא יצור דוחה וחסר כל נימוסים." קליאו שילבה את זרועותיה.
"הוא בהחלט לא יצור דוחה, הוא מקסים! את ראית את העור שלו, והשיער שלו פשוט… פשוט," המשיכה משתקנת מעט, ואפשר היה לראות שהיא ניסתה לראות את הישבן השזוף של אותו טיפוס.
הוא הביט בה מלמטה. חוץ מהישבן השזוף שלו, הוא לא נפגע. הוא ריחף בחזרה למרפסת וחייך אליה. היא הסמיקה. "לחברה שלך פה יש לא מעט חוצפה…" העיר ושוב חייך את חיוכו, שאמנם לא המיס את אלפיס אבל גרם לכל תא בגוף של קליאו להתפוצץ ולחזור לחיים שוב ושוב.
היא גיחכה והסיטה את שיערה אל אוזנה. "זאת אלפיס, אחותי." הוא הביט בה לרגע, מופתע, ואז חזר לחייך. "טוב, לך יש טעם טוב יותר."
"הרקלס, נעים להכיר. עברתי בסביבה ולא יכולתי לא לשים לב ליופי שלכן מציץ מן החלון." אמר חייך ומניף את שערו מפניו.
קליאו רק האדימה יותר. אלפיס נאנחה וסאפיריה נאנקה בגועל. הוא התעלם משתיהן.
"תסלח לנו לשנייה אחת, הרקלס," אמרה אלפיס, המילים האחרונות כמו צרבו לה בלשון. היא הכניסה את קליאו וסגרה את דלת המרפסת, משאירה אותו תלוי שם. "אתן יודעות מי זה הרקלס נכון?!" לחשה להן.
"רק הגיבור הכי מדהים שנוצר," לחשה קליאו וגיחכה. אלפיס חרקה שיניים.
"הבן של זאוס. זאוס, אתן מבינות מה אנחנו יכולות לעשות אם זה? הוא הכרטיס שלנו לנקמה באלים!" אמרה בלחש, אבל מעט התלהבות.
עיניה של סאפיריה נצצו. קליאו השפילה את ראשה. "אבל… זה לא יהיה הוגן לנצל אותו."
"הוא היה עושה בדיוק אותו דבר אם היה במקומנו." אמרו אלפיס וסאפיריה יחדיו. בספירת שלוש שלושתן יצאו למרפסת וראו את הרקלס עומד ועושה פוזות מול השמש, ישבנו השזוף הציץ קצת מתחת לטוניקה הקצרה.
קליאו גיחכה. אלפיס הצטערה שהיא לא לקחה אותה לחדר ונעלה אותה. היא נשמה עמוק וחייכה לעבר הרקלס. "טוב, אדון ישבן-שזוף… נניח לך להישאר כאן." את המילים הללו כבר אמרה בשיא האלגנטיות שמוחה ופיה אפשרו לה, המבט על פניו של הרקלס גרם גם לה וגם לסאפיריה לרצות לתת לו בעיטה במקום לא נאות במיוחד, אבל בכדי שהתוכנית תעבוד הן צריכות להיות מנומסות, חינניות, ולהעמיד בנים שהן כמעט כמו… מעריצות של ישבן-שזוף.
הוא חייך. "תודה לכן, גבירותיי." הוא חייך לעבר קליאו. רגלה של אלפיס זזה בניגוד לרצונה. הרקלס הניף את גופו מעל למעקה המרפסת ונחת בה, הוא גרם להן להזמינו פנימה וכשנכנס שרק שריקה ארוכה. מולו היה חדר בעל שלוש מיטות, אחת כחולה, אחת ירוקה, והשלישית סגולה כהה, על כל מיטה היה סמל שונה, וכל מיטה הייתה שונה מן האחרות. "מקום נחמד יש לכן כאן."
קליאו חייכה. "כן. המיטה הירוקה שלי, הכחולה של אלפיס והסגולה של סאפיריה." אלפיס לחצה על ידה. 'תשתקי', אמרה בלי מילים.
"אני לא יודע אם אמרו את זה פעם לשלושתכן, אבל יש לכן את העיניים הכי מדהימות שראיתי." אמר והניף שוב את שערו בזמן שהסתכל לעיניים הכמעט זהובות של קליאו, עיניה הכחולות העמוקות של סאפיריה ועיניה האפורות הכמעט לבנות, עם העיגול הירוק מסביב לאישון של אלפיס. "פשוט עיניים מרהיבות." אמר ונגע בסנתרה של קליאו.
אלפיס משכה את קליאו אחורה. "תשב על הספה ואנחנו כבר נבוא." היא ניסתה לחייך, אבל החיוך שלה היה מאולץ ומלחיץ מידי. "את עומדת לתת לו לגעת בך קליאו? וואו, את גיבורה של ממש. אני לא יכולה לדמיין איפה הידיים המטונפות שלו היו… אבל העניין החשוב הוא שאנחנו צריכות לשכנע אותו לספר לנו דברים, על האלים." אמרה אלפיס.
סאפיריה הנהנה. קליאו רק נאנחה ולא אמרה כלום. היא חשבה לרגע וחייכה. "טוב… אז אני פשוט אלך להוציא ממנו הכול." אלפיס וסאפיריה עצרו אותה מיד. היא הביטה בהן בכעס.
"תזכרי שאנחנו פה, שומעות הכל, ורואות הכל. אם תאמרי את המילה 'אמברוזיה' זה יהיה סימן בשבילנו לבוא ולגרום לו להצטער שהוא חי, מובן?" שאלה סאפיריה.
קליאו הנהנה. "ואם נצא החוצה?"
"אז הוא ממש יצטער."
קליאו החווירה ויצאה החוצה לעבר הרקלס. הוא חייך אליה. "הנה היפה ביותר." קליאו הסמיקה. "כבר חשבתי שלעולם לא תצאי, על מה דיברתן שם?" שאל בסקרנות, מרים את גבותיו כמו שכל בחור עושה כדי שבחורה תשפוך כל מה שהיא יודעת.
היא קפצה מרגל אל רגל במתח. היא לא אמורה לספר לו כלום, אבל הוא פשוט המיס אותה. "אממ…" אלפיס וסאפיריה שמעו אותה והחווירו. "אתה יודע… דברים של בנות. לא משהו מעניין," המשיכה במהירות.
הוא הנהן. "הבנתי. יש לך משהו מעניין לספר לי?" היא נשכה את שפתה. 'מצטערת אחיות…'
באותו הרגע, נכנסו לחדר, כמעט בסערה, אלפיס וסאפיריה מחייכות ושלובות ידיים, "אז מה אתם ילדים מדברים?" שאלה סאפיריה ועמדה מצידו השני של הרקלס.
הוא צחק צחוק שהיה ברור לכולן שהוא מזויף. "על שום דבר, חוץ מיופיה של אחותכן." קליאו הסמיקה, שוב.
"אתה יודע, נשמע שיופי הוא הדבר היחיד שאתה מדבר עליו, אולי תדבר על משהו אחר?" אמרה סאפיריה ואחריה אלפיס המשיכה, "כמו אתה יודע, מה אתה עושה בחיים שהתחת שלך שזוף כל כך?"
קליאו הביטה בשתיהן בכעס. אלפיס רק התרגזה מהתמימות של אחותה.
קליאו הבחינה בזה שהרקלס נעמד מול אלפיס והתחיל לדבר על יופיו ועל מעמדו, וקינאה בה כל כך שהוא אהב את אלפיס ולא אותה. הרצון לנקום באלפיס עלה בה, אבל אז הרקלס עמד מולה. "היי, את, תפסיקי להסתכל עלי במבט מלוכלך!" הוא התעצבן והסתובב אחורה במהירות, מה שגרם לכך שהטוגה שלו התעופפה וישבנו השזוף נחשף וגרם לקליאו להסמיק עד לכפות הרגליים.
אלפיס וסאפיריה הביטו בו וכמעט הקיאו. אלפיס משכה את קליאו אחורה וחסמה לה את שדה הראייה. "אני מצטערת בשביל העיניים שלך," לחשה. קליאו גלגלה עיניים.
"אז… איפה הייתי. כן, רק אתמול הבסתי חמש מפלצות במו ידי, ושלשום שלחתי לטרטרוס שלוש פעמים כמה שדות שאלים יודע מה הן רצו." המשיך הרקולס, משוויץ בכל הישגיו.
"אני חושבת שזה מספיק." אמרה סאפיריה ויחד עם אלפיס גררו את קליאו לצד.
"זהו, את לא מתקרבת אליו יותר." הן לחשו. קליאו פתחה את פיה להגיב והן השתיקו אותה. "ושלא תעזי להציץ על הישבן השזוף שלו יותר." אלפיס וסאפיריה הלכו חזרה אל הרקלס שעמד באמצע החדר ועשה פוזות שבהחלט לא מצאו חן בעיני אף אחת מהן.
"הרקלס, דיברת הרבה על מעשי גבורתך, אך עם כל מעשי הגבורה הללו, לא סיפרת לנו מי אביך?" שאלה אלפיס מחייכת אליו.
הוא צחק. "אני בנו של זאוס, כמובן. מלך האלים!" סאפיריה גלגלה עיניים. אלפיס ניסתה להיראות מופתעת מעט.
"אם אתה בנו של זאוס כנראה יש לך אפילו יותר כוח ממה שחשבנו! זה בטח פשוט נהדר להיות בנו של זאוס הכל יכול." אמרה אלפיס מעיפה בעפעפיה.
הוא הנהן. "כשהייתי תינוק חנקתי שני נחשים במו ידי. כבר אז ידעו שאני נועדתי לגדולות."
"אבל אם אתה חשוב כל כך, אולי תוכל לספר לנו על מה אביך עובד עכשיו. שמענו שהייתה מועצת חירום, אנחנו דואגות לשלום התושבים." אמרה אלפיס וסאפיריה התאפקה לא לפרוץ בצחוק.
"מיד אחרי שנולדתי, ריסקתי טרמיטים בשתי ידיים! ליטפתי אריות!" הוא המשיך והמשיך וסאפיריה הלכה לשמור על קליאו כדי שלא תתפוצצץ מצחוק.
"וואו כמה שהכוח שלך חסר גבולות ממש! אבל האם אתה יודע דבר על הישיבה שהייתה באולימפוס? עם כל גדולך היינו מצפות שתדע על זה דבר או שניים." העירה אלפיס, עדיין כועסת על כך שאחיותיה השאירו אותה לבד עם הישבן השזוף הזה.
הוא שפשף את עורפו במתח. "למעשה, אני כן יודע כמה דברים…" אלפיס חייכה. הישבן השזוף הזה שווה מעט סבל לפחות. "לפי מה שהבנתי, יש איזה איום על האלים. שלוש נערות עם כוח עצום שיכולות להרוס את האלים, אבל לצערי אני לא יודע מה הם מתכוונים לעשות בנוגע לזה, היו כמה קולות בעד הרס מוחלט שלהן, אבל נבחר פתרון אחר… איני יודע מה הוא." המשיך כמבולבל מעט.
קליאו, ששמעה את כל זה מהצד, פערה את עיניה בבהלה שכוסו על ידי ידה של סאפיריה.
'הוא מתכוון אלינו…?' חשבה. סאפיריה הנהנה כאילו קראה את מחשבותיה.
"אוי הרקלס, שלוש נערות? מה כבר שלוש נערות יכולות לעשות לאלים הכל יכולים?" שאלה אלפיס בטון הכי מופתע שיכלה, כמו מנסה לגרום לו לומר מי היו שלוש הבנות, כדי להיות בטוחה שאלו הן.
הוא משך בכתפיו. "אני לא יודע, אבל אומרים שהן בנות של אחד הטיטאנים. אחד מהחזקים ביותר." אותו רגע אותה מחשבה עלתה במוחן של שלוש הבנות, הן היו בטוחות שהוא מתכוון אליהן.
קליאו רעדה, למרות שעדיין רצתה לבהות בישבן השזוף שלו כל היום. היא לא חשבה, בניגוד לאחיותיה, שהוא מתכוון לעשות להן משהו. "טוב היה נחמד מאד להכיר אותך הרקלס, באמת, קפוץ לבקר שוב מתישהו." אמרה אלפיס כמעט דוחפת אותו מבעט למעקה.
"אני לא מקבל נשיקת להתראות?" שאל עם חיוך זחוח שגרם לקליאו כמעט לרוץ אליו, אבל סאפיריה עצרה אותה.
"רק אם תבוא לבקר שוב," ענתה סאפיריה והעיפה אותו מבעד למעקה, הוא הניף עצמו ברוח, קרץ להן ונעלם.