בזמן ההוא, המחנה…

אח.. זה היה עוד יום עם שמש חזקה ומבזק חדשות על איזה אסון באיזה מדינה אירופאית, לי זה לא שינה מאחר ואני די הגשמתי את רוב חלומותיי, עליתי לקומה השנייה, נכנסתי לחדר השינה שלי והבטתי במראה של הקיר וראית את עצמי, " לא יאמן שעברו 7 חודשים מאז " הייתי בהיריון, הרגשתי מעופפת, כל כך אהבתי את ההרגשה, אהבתי את הבית, אהבתי את חיי, הם היו שקטים יחסית, עבדתי מהבית, בעיקרון העבודה שלי היית יעוץ אנונימי, אני בעצמי שכחתי מה זה לפעמים, זה נורא מצחיק אבל עכשיו כשאני נזכרת זה לא היה משהו גדול, הייתי מרוויחה סכום נאה בחודש, הבית שלי די גדול, 2 קומות, (חדר שינה בקומה השניה כמובן) יש לי גינה, יש לי די הרבה ממה שחלמתי עליו כשהייתי נערה, גיטרה, זיכרונות מההרפתקאות שלי, חיי נראה מושלמים חוץ מפרט קטן, לא היו לי הורים והאיש שממנו נכנסתי להריון, אני לא יודעת מה קרה לו או בכלל איפה הוא, מעולם לא ידעתי, או שכן? אני לא בטוחה, אני לא זוכרת…
הדבר היחיד שאני בטוחה לגביו הוא שאני מתכוונת ללדת את הילד הזה לא משנה מה, אני יאהב אותו יותר מכל אדם אחר על הפלנטה, הוא שלי ואני שלו ואין לנו אף אחד אחר.
אני זוכרת שכשהייתי נערה בגיל 12 גיליתי על המשפחה שלי ואז האסון קרה…