הגיבור הלא מוגדר – פרק 3

מר ליפמן נראה רותח מזעם.
"מה זה?!" הוא צרח והצביע על הגופה של הנחש.
"זה גופה של נחש ענק" עניתי.
"אתם הרבצתם לעמית!" צרח עלינו מר ליפמן "פגעתם בו".
פחדתי נורא שגם הוא יהפוך לנחש ענקי או משהו אבל כל מה שהוא עשה היה להיות אדום וכועס. הוא שלח את שנינו למנהל.
ישבנו על הכיסאות ליד חדר המנהל. חדר המנהל היה ה"מקום המפוקפק". הוא היה נמצא על קומה שנייה שאליה עולים עם מדרגות שנמצאות מחוץ לבניין. ישנו גשר בין חדר המנהל לחדר מורים. בקומה למטה נמצאת הכיתה של המופרעים תמידית בשביל שכל שיהיה על המנהל לעשות זה לרדת למטה. חיכינו בשמש, היה חם והזענו כמו זוג כלבים (אף על פי שטכנית, כלבים לא מזיעים ממש אלא רק דרך הרגליים ומוציאים לשון..) החדר של המנהל היה צבוע בלבן מוקפד עם דלת עם מסגרת כחולה וגם כיתוב באותיות מוקפדות כל כך שנראות כאילו הודפסו במחשב שעליו כתוב שם המנהל – אדון יעקב גרשון.
"אז… מאיפה אתה באמת?" שאל אלון.
הסתכלתי עליו. "מה הפעם?" שאלתי.
"לא, אני רציני, אתה לא מרוסיה נכון" הוא אמר.
"לא, אני לא, אני מליטא" אמרתי "למה?".
"אני מבקש סליחה שירדתי עליך" אמר אלון.
"אתה מתכונן לקראת המנהל?" שאלתי עם גבה למעלה.
"לא" אמר אלון "מאיזו עיר אתה?".
"קאונאס" אמרתי בקול מלא געגועים. התגעגעתי לגבעת נפוליאון. תמיד נהגתי לשבת שם על הדשא בימי גשם ולתת לגשם ליפול עלי בזמן שהייתי יושב ליד ג'ון ומקשקש איתו על כל דבר.
היינו צוחקים על המורה לרוסית, מעלילים עלילות שווא על המורה להיסטוריה וגם צוחקים על המבטא האמריקאי של המורה לכימיה.
משום מה אני זוכר שהכל היה טוב שם. מעולם לא סבלתי, וכאן. כאן, אני כל הזמן מרגיש דחוי ולא רצוי.
הדלת של המנהל נפתחה והמנהל יצא החוצה, ככל הנראה לשתות קפה בחדר מורים אבל אז הוא שם לב אלינו.
"כנסו פנימה" הוא נאנח.
…
"אלון, ולאון… מגניב, השמות שלכם עם אותן האותיות" הוא אמר.
"בוא נתעסק בעיקר, עמית הפך לנחש ותקף אותנו!" אמרתי.
"זה נשמע מאוד לא אמין" אמר המנהל.
"זה כן נכון!" אמרתי.
"הוא צודק" אמר אלון.
"אני מכבד את המילים שלך, אני יודע שמנת המשכל שלך גבוהה יותר מגובהו של מגדלי עזריאלי בקילומטרים.
"אני סבור שלכל אנשי העולם באשר הם יש יותר מ – 0.2 נקודות איי-קיו" אמרתי. ניסיתי ליצור מבט של "אתה כל כך טיפש" עם העיניים שלי אבל אני סבור שיצא לי מבט של "אני כאילו כל כך ערס".
"שיהיה" הוא אמר "אתה עכשיו מדמיין דברים"
"אני לא!" אמרתי.
"אתה נהיית סתום יותר" אמר המנהל.
"אני לא!" הרמתי עליו את הקול.
"לא, לא, לאון, תוריד את הקול" אמר אלון.
"לא! אני לא אתן לשרלטן זקן לדבר אלי ככה" כעסתי עליו.
"אבל אתה שקרן" הוא אמר לי.
"אני לא!" צרחתי. ואז שוב פעם קרה הדבר המוזר הזה. כדור כסוף ריחף באמצע החדר. שלושתינו בהינו בו עד שהוא נפל על השולחן העגול החום של המנהל.
"אז עמית הפך לנחש…" אמר המנהל "אני אעביר את זה הלאה".
החלפתי מבטים על אלון.
"משוחררים" הוא אמר.
"אתה מאמין לי?" שאלתי.
"כן, אתה דובר אמת" אמר המנהל.
יצאנו מהחדר.
"זה הכדור הכסוף ההוא" אמרתי.
"נכון, הוא שיכנע אותו, אבל מה יצר אותו ומי?" שאל אלון.
"זה כבר הפעם השנייה שהוא מופיע" אמרתי.
…
סיפרתי לאדם את כל מה שקרה.
"מה?!" הוא שאל מופתע מאוד "מה זה אמור להיות?!".
"אין לי מושג" אמרתי.
ישבנו כל אחד על נדנדה במיני מגרש משחקים של הבית ספר.
"מה קרה עם מר ליפמן?" שאלתי.
"הוא התחרפן לחלוטין, הוא החליט שהשתגעתם ונתן לשניכם אפס בבוחן שעומד לבוא" סיפר אדם.
"לא!, זה יהרוס לי את הממוצע!" אמרתי. אני ממש לא אוהב להשוויץ אבל הממוצע שלי היה 100 עד כה.
לפתע בכריזה המנהל קרא "אלון אנסקי, לאון זוקאיטס,אדם איסט למשרד שלי בבקשה".
הלכתי ברגליים רועדות למשרד שלו עם אדם.
אלון כבר היה שם.
"לאון, אלון,אדם, אני צריך שתעמדו על המדרגות ותחכו. בקרוב יגיע הטרמפ שלכם…" אמר המנהל.
אני ואדם החלפנו מבטים.

המשך יבוא…