ארטמיס- מה זה אהבה? חלק א'

אני, ארטמיס; אלת הירח והציד. אינני מאמינה באהבה…
כי מבחינתי אהבה היא רק רגש אנושי שבני האדם המציאו כדי להרגיש יותר טוב,
אהבה לא קיימת, היא המצאה בלבד!
לא כולם חושבים כמוני, ואני מתכוונת לאלים שבקרבתי, אמא שלי הרה, למשל היא אלת הנישואין, אינני סובלת אותה! גם אלים שאני מחבבת מאמינים באהבה, קשה לי לשלוט ברוחי, ולא לכעוס עליהם, בידי נמצאים חץ וקשת, שכל מי שאני חושבת שמגיע לו למות, אני פשוט יורה בו..
כולם יודעים לא להתעסק איתי, מצב רוחי דק מאוד, אני יכולה להתעצבן בכל רגע והאלים יהיו חסרי אונים מולי. היחיד שבאמת יודע להרגיע אותי הוא אחי התאום אפולו, אל השמש.
ליבי תמיד מתרכך כשאני איתו, הוא היחיד שבאמת יודע איך להתנהג מולי.
את מי שאני באמת שונאת היא את אפרודיטה! אוי אפרודיטה… אלת האהבה והיופי,
אני פשוט לא מבינה אותה, היא לא רק מאמינה באהבה אלא גם סוגדת למילה ולפרוש…
היא חיה על האהבה, מתרוצצת מאל אחד לשני, לאנושי אחד לאחר ואינה חושבת שזה פשוט מבייש.
פעם היינו החברות הכי טובות, היינו משחקות ביחד ומסתובבות ביחד, אבל כשהתבגרנו הכל השתנה, כל האלים ניסו לשלוח ידיים ולחזר אחרינו, אפרודיטה פשוט ניצלה זאת, אני לא סבלתי את זה, מלידה לא האמנתי ביחסי מין ואהבה, וכל מי שהעז לגעת בי דאגתי כי לא יחיה יותר…
אבל אני מכבדת אותה, היא כבר יודעת להתרחק ממני, היא ההפך הגמור ממני והפכים לא צריכים להיפגש.

התיישבתי על סלע ליד הנהר, המקום האהוב עליי ביער, אני אוהבת לעצור בו אחרי מסע ציד ארוך,
פתאום שמתי לב למישהו שמתקרב לאזור הכנתי את החץ והקשת שלי, לא יכולתי להסתכן שזה עוד אל אחד שמציץ כמו אקטיאון…
כיוונתי את החץ אל האל המטושטש שראיתי מרחוק, מתחתי את החץ לאחור ו…
"עצרי!" שמעתי את הדמות המטושטשת זועקת לעברי, האל התחיל ללכת לעברי, ככל שהוא התקרב אליי הוא יותר נראה לי מוכר… זו הייתה אפרודיטה.
"מה את עושה פה?" שאלתי אותה בעודי עדיין משאירה את החץ מתוח מכוון אליה, היא נראתה שלווה כתמיד, תמיד אמרו לנו שאנחנו נורא דומות כשהיינו קטנות, אבל תמיד אפרודיטה הייתה שלווה יותר ממני ומסתורית יותר ממני, מה שפיתה את כל הבנים.
"תרגעי אני לא רוצה לעשות לך כלום" אמרה וחייכה חיוך שובה לב… התאפקתי שלא לחייך אליה חזרה, כשהיינו קטנות היינו כל כך נחמדות אחת לשנייה… לאן כל זה נעלם?
"למה את פה?" שאלתי ברצינות, הפנים שלי היו קרירות, הרגשתי כמה קרירות אני העברתי, החיוך נמוג מפניה והיא הפכה להיות רצינית יותר.
"באתי לדבר איתך.." היא אמרה והתיישבה על סלע שמולי, ראיתי כמה היא מתאפקת שלא לשבת קרוב כל כך לידי, הנחתי את החץ וקשת באיפוק ונשמתי עמוק.
"מה את רוצה?" "רציתי לספר לך משהו… אני לא בטוחה שתאהבי את מה שאומר אבל…אני פשוט לא חושבת שזה יהיה הוגן שלא תדעי זאת ו…." "פשוט תדברי כבר!" אמרתי בחוסר סבלנות, שמתי את ידי על הקשת, למקרה קיצוני, אני תמיד מוכנה.
"אז ככה…" אמרה ונשמה עמוק "אחיך אפולו מחזר אחריי" הייתי כל כך בשוק, אבל ניסיתי להשאיר את פניי כאילו זה לא משנה לי ולהחדיר לה למוח שלא תתעסק איתו, לא יכולתי שלא להבחין בעונג ובהתרגשות שבקולה… לקחתי במהירות את החץ והקשת וכיוונתי אותו לעברה, היא קמה בבהלה והרימה ידיים, קמתי אחריה וכיוונתי את החץ הישר אל אזור ליבה. "שלא תעזי לדבר עם אחי או להתקרב אליו יותר לעולם!" היא התחילה לסוג לאחור ולאט לאט הגבירה את צעדיה, עקבתי אחרי דמותה עם החץ ולא הורדתי את החץ והקשת עד שנעלמה מהעין. קיוויתי כי לא אראה את אפרודיטה יותר לעולם!

כמה ימים לאחר מכן חזרתי מהיער וראיתי כי אפולו איננו, רציתי לדבר איתו סוף סוף על מה שאפרודיטה אמרה לי, שמעתי מהרבה בנות שהוא מחזר אחריהן אך הוא הכחיש הכל ואני מאמינה לו… אני רוצה לוודא שגם הפעם הזאת הוא לא חיזר אחריה, כי הוא יודע כמה אני שונאת את אפרודיטה.
חיפשתי אותו בכל מקום, לבסוף מצאתי אותו, ומה שראיתי מאוד לא מצא חן בעיני…
הוא היה שם! לעיני כולם ובלי בושה מתחבק עם אפרודיטה! התקרבתי אליהם בזעף ושלפתי את החץ וקשת וכיוונתי אותו אל אחי, אפולו. אפרודיטה ראתה זאת ונרתעה לאחור, כשאפולו שם לב שאני מאחוריו הוא הלך צעד אחורה ונראה שליו, כאילו זאת לא הפעם הראשונה שאני מאיימת על חייו.
"אני רוצה הסברים ועכשיו!" אמרתי בזעם, כל העוברים בסביבה התרחקו, יכולתי להרוג את כולם בנשיפה אחת אילו רציתי. "תרגעי…" הוא אמר לי וסימן לאפרודיטה ללכת, אך היא נשארה שם יציבה כמו סלע. "אני רוצה הסברים ועכשיו!" אמרתי וחזרתי על כך… אני באמת זקוקה להסברים! לא חשבתי שהוא כזה! כל מה שהבנות האחרות סיפרו לי היה נכון?! אני הרגשתי תמיד חסרת אונים לידו, אבל לא הפעם! אך בכל זאת ידי רעדו, בחיים לא הרגשתי פחד כזה, לא אני.
"העניין הוא ארטמיס הוא ש…אני אוהב אותה" אמר והתענג על המילה 'אוהב' בחיים לא הרגשתי כל כך הרבה גועל כלפי אחי. "ואני יודע שאת לא מאמינה באהבה" הוא אמר נחרצות "אבל אני כן מאמין…." אמר מובך, אפרודיטה הסתכלה עליו אילו הוא מסכן כל כך… אני העברתי את החץ אל עבר אפרודיטה, כדי שלא תעז לגעת בו, "מה אתה חושב?! שאתה היחיד משחזר אחרי הבחורה הזאת?! אם כן אז תנחש מה?! אתה לא! רבים היו לפניך ועוד רבים יהיו אחריך! היא תנטוש אותך לטובת מישהו אחר בין אם הוא בן תמותה או אל! כמו שהיא תמיד עושה!" אמרתי בקול מאיים אך שמעו את הפחד בקולי, פחדתי מהנורא מכל… שהם יתנגדו, שהוא ירצה בכל זאת להיות חבר שלה, ולא יהיה לי אומץ לעמוד נגדו.
– המשך יבוא –