אנדרומדה

את כבולה לצוקים הסלעיים על שפת הים. המים מכסים את ברכיך, אבל הרוח החזקה החלה לעודד את הגלים להתנפץ על שאר חלקי גופך. את בקושי מצליחה להמשיך לעמוד, אלמלא השלשלאות, כבר היית קורסת. כפות רגלייך מחליקות, ואת לרגע תלויה באוויר, אך שבה במהרה, כי אין לך ברירה. רסיסי מי מלח שורטים לך את הפנים. גבך נחבט בסלעים. הרוח חזקה מדי. את לא רואה כלום, השיער מסתיר הכל. את מתחננת לאלים שהמפלצת כבר תנגוס בך, שתושיע אותך מן הייסורים. מה עוללה לך אמך? במה את אשמה?

מי המלח צורבים בשריטות הטריות. את רוצה לזעוק. את מנסה, אך נחנקת במהרה. את מפסיקה לנסות. שוב מאבדת אחיזה, שוב תלויה מעל הקרקע הסלעית שעליה הוכרחת לעמוד. זרועותייך כואבות, תכף הכל ייגמר, את משקרת לעצמך. את עומדת שם כבר כמעט יממה. איך לא איבדת הכרה? את לא יכולה, כל גופך כאוב מדי. הסבל מותיר אותך ערה. גל עצום כמעט מסיים את חייך בנשימה. לצערך, זה עוד לא קרה. הנה זנב המפלצת. את זועמת שהיא איחרה. לו היה בכך הכוח היית זועקת שתוציא לפועל את חשקה, שתסיים את הדין הנורא. את לא מספיקה להביט אל תוך עינייה השטניות, והנה הוא, פרסאוס. הוא הבטיח ובא. רכוב על הסוס המכונף, ובידו ראש המכשפה. הוא זועק לך שלאחר מכן, יישא אותך לאישה. לרוע מזלך, הוא נבלע בפי המפלצת. אין שום ישועה. את מתפללת, אך האלים הם אלו האחראיים לגורלך הנורא. נגיסה. זו איננה אגדה.