אין אפשרות להתחבא – פרק תשע

אל המלחמה ייהנה מאוד להרוג אותי? אני אקח את זה בתור מחמאה.
"מה זאת אומרת 'זה זאוס' בדיוק?" שאלתי.
ארס התקרב אלינו צעד-צעד. כנראה שהוא אחד שמשחק באוכל שלו. "זאוס ציווה להרוג את כל החצויים, ואני תומך בכך. הגיע הזמן שניפטר מכם, הנודניקים הקטנים."
"אחרי שכל כך הרבה פעמים הצלנו אתכם." רטן קיירו.
"אתה יודע, אבא שלי בחיים לא יהיה מוכן להודות שאנו זקוקים לחצויים. יכול להיות שנשאיר אחד או שניים, אבל הוא מעדיף להרוג את כולכם."
"למה?" שאלה מרנה.
לרגע, פניו של ארס רפו. היתה לי הרגשה שהוא לא ממש רוצה להרוג את הילדים שלו, אבל מבטו הפך להיות עוקצני כרגיל. "בגלל שאנחנו לא סומכים עליכם החצויים. אחרי מלחמת הטיטאנים השנייה הבנו שאין לבטוח בכם. לא יעבור הרבה זמן עד שתנסו להפיל אותנו."
ארס אומר שלושה משפטים ברצף. חשבתי. זה בטח אומר שמישהו אמר לו להגיד את זה.
רוב הרים ידיים. "ארס, כל זה מטורף לחלוטין. מה יקרה אם תזדקקו להרבה חצויים? תתנו לאויבים שלכם להשמיד אתכם?"
ארס הרים את החנית שלו. "לעולם לא נושמד. אתם החצויים כבר דאגתם לנטרל את האובים שלנו."
"וככה אתם מודים לנו?" צעקתי.
ארס תקף. ניסיתי לחסום את החנית שלו עם החרב שלי אבל הוא שרט את כתפי האוחזת בחרב. היא נשמטה.
"אתה חושב שאתה יכול לנצח את מי שיש לו שנים של ניסיון בלחימה, אפס?" הוא צחק. "בהצלחה. אבא שלך לא יעזור לך, לא כמו פרסי ג'קסון ההוא."
"מי זה פרסי ג'קסון?" שאלתי.
פניו של ארס קדרו. הוא הצליף בחניתו כקשת רחבה ואני התחמקתי.
"בואו נצא מפה." אמרה מירנדה.
חיכיתי. הרגשתי זעם בלתי מוסבר. התחשק לי להחטיף לארס.
ניערתי את ראשי. הרמתי את החרב שלי בידי החלשה ותקפתי את ארס.
הוא חסם אותי מיד, אבל זה נתן לחברים שלי זמן לברוח. הם חיכו לי במעלית.
"אתה אולי אל המלחמה," סיננתי בשיניים חשוקות. "אבל אתה בוחר את המלחמות הלא נכונות שלך."
"אתה בוחר להפסיד במלחמות שלך." הוא אמר. הוא הצליח לתפוס בקת חרבי ולהטיח אותי בקיר.
נאנקתי וניסיתי לקום על רגליי. הצלחתי להישען על הקיר.
"החצויים של היום הם לא כמו החצויים של פעם, אה?" ארס חייך. "פעם הם ידעו לברוח. וגם להתחנן לרחמים."
"אני בחיים לא אתחנן."
"אז חסכת לי זמן."
הוא ניסה לדקור אותי עם החנית שלו, אבל אז התקפל כאילו הכניסו לו אגרוף. החנית נשמטה מידו.
מרנה צעדה קדימה. אצבעותיה היו מוצמדות לרקותיה כאילו יש לה מוח קפוא.
"מרנה, מה את עושה?" שאלתי.
"אה… למעשה, אני לא יודעת. אני פשוט הצלחתי להגיע למחשבה של ארס ולנטרל את הגוף שלו."
כולם באו ובחנו את ארס שכרגע רעד על הרצפה.
"בואו נלך למעלית. אני לא אצליח להמשיך בזה הרבה זמן." אמרה מרנה והתחילה להתרחק.
כולנו נכנסנו למעלית. לחצתי על קומת הקרקע וכשירדנו למטה יכולנו לשמוע את הקללות של ארס.
"ממתי יש לך יכולת כזאת?" שאל רוב את מרנה.
היא הסמיקה וידי נסגרו לאגרופים. כבר שנים אני מאוהב במרנה, ואין מצב שאני אתן לאיזה בן הפייסטוס להיות איתה במקומי.
"אני לא יודעת. מעכשיו." היא ענתה לו.
מירנדה עצרה במקום. "אנשים, הסתכלתם קדימה?"
הבטתי סביבי. מולנו היו אולי חצי מהצבא שפלש למחנה החצויים.
"ממש היינו צריכים עוד אויבים." רטן ג'וש.
"ברוך הבא לחיים בתור חצוי, ג'וש." נאנחה אילנה. "יש מפלצות בכל פינה, וכדאי שנהרוג אותן עכשיו."
לא חיכינו עוד שנייה. הסתערנו.